פרו ריאליטי

ליובל דרור כואב הלב על קורין אלאל ועל הידרדרותה להשתתפות בתוכנית רדודה כל כך כמו האח הגדול

מבין כל המשתתפים באח הגדול VIP (אני מודה שכבר השם של התוכנית דוחה אותי), ההשתתפות של קורין אלאל עשתה הכי הרבה רעש, ובצדק. מדובר ביוצרת מוערכת שלפתע מופיעה בדבר הרדוד ביותר, המטופש ביותר, החלול ביותר שמשודר כיום בטלוויזיה. מה מחפשת שם קורין אלאל? מין הסתם כסף, לא מעט כסף (למרות שהבנתי שהיא מתכוונת לתרום את כל הכסף שתרוויח, אם תרוויח) אבל גם, ואולי בעיקר, פרסום. אלאל מעוניינת לשמור את עצמה בתודעת הציבור אחרת, כנראה כך היא סבורה, היא פשוט תעלם ואין כמו התוכנית המדוברת במדינה כדי לעשות זאת. העובדה שאנשים רציניים, שעשו משהו בחייהם, מוכנים להתבזות באמצעי התקשורת רק מכיוון שכך הם יוכלו לזכות בכמה דקות של חשיפה, היא עובדה מצערת, מעציבה ממש.

מדוע אנשים החליטו שריאליטי היא תרבות רדודה? האם החיים שלנו (בין אם הם מצולמים ובין אם לא) הם רדודים? האם השיחות שאנחנו מנהלים עם חברינו או עם האנשים שנמצאים מסביבנו הן רדודות? לא ראויות להישמע? התשובה היא שחלקן כן וחלקן לא.
האח הגדול הראשון העלה לראש סדר היום הציבורי מצב שהיה קיים מתחת לפני השטח לא מעט זמן ועדיין קיים עד היום. אז נכון, רוב הזמן הדברים שנעשו בבית האח הגדול היו משעממים. למרות שדי שעשע אותי לצפות באשר מכין לעצמו את משקה הביצים שלו ולמרות שדי סבלתי כשיצא לי לשמוע את לאון מחרב כל שיר אפשרי, עדיין הפעולות האלו לא היו מעניינות ברמה של לצפות בהן שעות על גבי שעות. אבל בין הדברים המשעממים הרבים שהיו שם היו גם קטעי שיא שבהחלט עניינו אותי – שיחות מעניינות בין צבר לשפרה (גם ליאון היה שם לפעמים), רגעים של רגש אמיתי שצצו בין העמדות הפנים, רעיונות שעלו במהלך העונה ואפילו נהניתי לצפות בשפרה סורגת את העץ החמוד שלה.
כפי שאמרתי, החיים שלנו משעממים ברוב הזמן ואם היתה דרך להציב מצלמות רק על הרגעים ששווים תיעוד זה היה מעולה – אבל אין. אז הגיע לו הקונספט של תוכניות הריאליטי ואמר: בואו ניקח קבוצה של אנשים שאנחנו מאמינים שמהתקשורת ביניהם יצאו רגעים ששווים תיעוד, נרכז אותם ונתעד כל רגע בחייהם במשך תקופה מוגבלת בזמן – בצורה כזאת אנחנו נשיג המון צילומים חסרי משמעות אבל גם כמה ששווים זהב.

רדידות? אני חושב שזו פשוט תרבות מסוג אחר. קורין אלאל לא מפחיתה מערכה כאשר היא בוחרת לחשוף את חייה למצלמות 24 שעות ביממה. היא עדיין אותה יוצרת מוערכת רק שעכשיו היא יכולה להגיע אלינו גם בשעה 2 בלילה כשהיא שוכבת במיטה ומתכוננת לישון.
המניעים שלה? הם לא כל כך רלוונטיים. גם אם היא עושה את זה בשביל הכסף או בשביל הפרסום, אין כאן כל בעיה כי אומן רוצה שהיצירות שלו יגיעו לציבור רחב ככל האפשר. אני לא אגיד שכל האמצעים כשרים על מנת להשיג את זה אבל תוכנית ריאליטי היא אמצעי כשר גם כשר ואין בינו ובין יח"צ סטנדרטי הבדל מהותי. אז במקום לחשוף "סודות" חבויים מעברה מעל גבי העיתון, היא בוחרת להיות זמינה 24 שעות בטלוויזיה במשך חודש – חשיפה זה דבר הכרחי על מנת לקדם מכירות. האנשים שקונים מוזיקה של אומן עושים זאת גם בגלל המוזיקה, אבל לא רק, הם עושים את זה גם בגלל האומן עצמו.

לאחרונה נפוצות שמועות לגבי השתתפותו של אביב גפן כשופט בכוכב נולד (למיטב ידיעתי נכון לרגע כתיבת שורות אלו הוא עוד לא נתן את הסכמתו לעניין) ובכל פורומי המעריצים "ילדי הירח" ממהרים לקונן על התמסחרותו הצפויה של אלילם. המוזיקה שלו השתנתה במהלך השנים, הוא שינה את דעותיו מן הקצה אל הקצה אבל הם עוד זוכרים את התקופה שבה הוא היה רק שלהם, של ילדי הירח מהדור המזויין, וככה הם רוצים שהוא יישאר. בכל פעם שדעתו משתנה או שהוא מתרחק עוד צעד ממרד הנעורים הפומבי שלו, הם מרגישים דקירה בלב – הוא בגד בהם… הוא התמסחר… הוא כבר לא רק שלהם.
אנשי ה-"עצוב מה שקרה לקורין" מסתכלים עליה כאל מישהי שהיתה שלהם – נצר לדור אחר שעשה מוזיקה בלי צורך בטלוויזיה ובלי צורך ברייטינג. הם רוצים שהיא תישאר כמו שהיא היתה – סמל לאותה תרבות שהם אהבו ונהנו ממנה. קשה להם להבין שהיא רואה את זה אחרת. שהיא לא אותו אדם שהיא היתה אז ושהיא לא רואה בתוכנית הריאליטי ירידת רמה כפי שהם אוהבים להציג את זה. היא לוקחת מזה את הטוב ומשתמשת בתוכנית לתועלתה ואין שום דבר רע או עצוב בזה.

פוסטים קשורים

המיזם – דרושה עוד השקעה

המיזם - דרושה עוד השקעה

הרעיון מאחורי המיזם הוא דווקא נחמד. קחו יזמים והעמידו אותם בפני קהל "משקיעים" שלא באמת צריכים להוציא שקל מהכיס שלהם, אלא רק להחליט איזה מיזם שווה יותר ולתת לו 100,000 שקלים וירטואליים שאולי יהפכו לאמיתיים. הביצוע, לעומת זאת, קצת לוקה בחסר.

משחקי השף – דה-ווייס בגרסת הטעם

משחקי השף - דה-ווייס בגרסת הטעם

לא התפלאתי שרגע לפני שמשחקי השף עלתה לאוויר החליטו במאסטר שף להוסיף גם הם טעימה עיוורת. אבל לקשת אין יותר מדי ממה לחשוש. בשתי התוכניות הראשונות שלה משחקי השף נכשלת במקום הכי חשוב לתוכניות ריאליטי - לגרום לנו להזדהות עם המתמודדים ועם השופטים.

היפה והחנון 4 – בינתיים מאכזב

היפה והחנון 4 - בינתיים מאכזב

הפרק השני של תוכנית ריאליטי אמור להיות הפרק שבו אנחנו באמת מתחילים להכיר את הדמויות, את הדינמיקה ביניהם ולראות משימות מעניינות מצחיקות וכיפיות. רק חבל שהכל נשאר מעושה ולא אמין.

0 Comments

  1. ailaG 7 במרץ 2009
    הגב

    בשני המקרים שנתת פה זה דוקא דבר חיובי שהאנשים הללו מעורבים בתוכניות שנחשבות רדודות, כמו גם המקרה של איך קוראים לו הדעתן באח הגדול, שלא שמעתי ממנו הרבה אבל ממה שהבנתי לפחות הוא תומך באינטלקט/ואליות.

    מדובר על תפקידים בתוכניות שבהם לא מכתיבים לאדם המדובר מה להגיד. קורין אלאל וההוא השני יכולים לדחוף לרמה תרבותית ואינטלקטואלית בבית ומשם לשיח בארץ, קורין אלאל תראה מה ההבדל בינה ובין סתם "זמר עולה" שחושב שהוא שר יפה במקלחת. אביב גפן יכול להגיד להראל סקעת II שהוא לא מספיק מרדני וייחודי. אם לא הם יהיו שם, יהיו שם אנשי פלסטיק שרק יודעים לעשות טלויזיה זולה.

    חוץ מזה, לא זוכרת אם אמרתי לך כבר אבל עדיף להכהות את הרקע הכחול-בהיר, קשה לקרוא עליו.

  2. אורי צציק 7 במרץ 2009
    הגב

    אני מניח שאת מדברת על מנחם בן. אז הוא אכן נותן רושם של בעל אינטלקט אבל הוא חסר אינטיליגנציה רגשית (מה שגורם להמון מתחים בבית). לא רק זה, הוא מאמין בכל מיני דברים מוזרים כמו שאיידס לא באמת קיים, וסרטן זו מחלה שלא דורשת טיפול וכו'…

    בנוגע לקורין, אני בהחלט שמח שהיא בבית למרות שעד עכשיו לא יצא לי לשמוע אותה בשיחה מעניינת במיוחד.

    בנוגע לצבע של הבלוג, החלטתי לשנות אותו כבר לפני שבוע, אבל רק היום יצא לי לשבת על זה.

הגיבו