גיהנום של תוכנית

קחו קבוצת אנשים, הציבו אותם בסביבה שהם אינם מורגלים בה, תנו להם משימות והציבו להם מסגרת זמן כביכול אפשרית. בפעמים הראשונות אנשים ייכשלו בצורה בוטה. הם לא מכירים את סביבת העבודה, הם לא רגילים לתנאים ובאופן כללי הסיכויים שלהם שואפים לאפס.

עם הזמן, וככל שישחקו ביותר משימות, הם יסגלו לעצמם קיצורי דרך ושיטות עבודה נכונות. הם ילמדו את טעמם של השופטים ויוכלו להתאים את עצמם בצורה נכונה יותר לתוצאות הרצויות והם יראו התקדמות משמעותית.

זהו הבסיס לכל תוכנית ריאליטי המבוססת על כשרון ו”המטבח” לא שונה.

 

במטבחי הגיהנום (הגירסה האמריקאית והמקורית של “המטבח”) קבוצה של שפים עומדים מול השף הידוע גורדון רמזי ומנסים להרשים אותו במנות יצירתיות ואיכותיות. מלבד זאת הם משתדלים לתפעל ביחד מטבח. מה שעושה את התוכנית שונה מכל שאר תוכניות הריאליטי מבוססות הכישרון, הוא רמזי עצמו שלא מהסס לעלוב, לעקוץ ולהרוס למתמודדים את התקוות בצורה די שנונה ופוגעת.

ב”המטבח”, קבוצה של שפים צעירים יותר ופחות, בעלי נסיון רב או מועט עומדים למבחן מול השף עזרא קדם. קדם מצידו משתדל שלא להיות נחמד, אבל לא ממש הולך לו. הוא משתדל להלחיץ, אולי אפילו קצת מצליח אבל זה לא בזכותו, זה בזכות חוסר האונים של המתמודדים. בסופו של דבר עזרא קדם הוא לא גורדון רמזי, הוא לא מסוגל להיות רע כמותו והוא לא מסוגל להיות שנון כמותו.

 

ראיתי שני פרקים מהתוכנית המקורית לפני שבחרתי במודע שלא לצפות במסכת ההשפלות הזו יותר. ראיתי פרק אחד של “המטבח” וזה הספיק לי בשביל להחליט שלא לצפות בה יותר. אני אוהב להסתכל על ריאליטי כתחרות ארוכת טווח במסגרת טלוויזיונית, אבל אפשר לעשות זאת גם בלי לצעוק, ובלי להשפיל. אז נכון, התוכנית הזאת מבוססת מלכתחילה על קונספט של לחץ וצעקות, ובלי ההשפלות ייתכן שאף אחד לא היה מסתכל עליה. מבחינתי זה אומר שמלכתחילה, אולי, אין לה זכות קיום, בטח ובטח שלא ברשימת הצפיה שלי.

 

הפרומואים להישרדות עובדים על הצופים באופן חוזר ונשנה. כמה פעמים נאמין שהבנות רוצות להעיף את דן ונגלה שמדובר בקטע של 3 שניות מתוך הפרק? צפניה כבר הפסיק לסקר את התוכנית, אני כבר הפסקתי לצפות בה באופן רציף (רואה תוכנית כן, שתי תוכניות לא…) גם ככה כולנו יודעים מי יעוף בתוכניות הבאות ובאיזה סדר…