איכס, עכברושים?

רענן שקד, האיש והמבקר, החליט לצאת בקריאה למען בעלי החיים בוייטנאם. מפריע לו לראות את המתמודדים נאלצים לסחוב ראשים כרותים של גדיים ולאכול אותם, לתפוס תרנגולות ולשים אותן בכלובים קטנים, לאכול עכברושים מטוגנים ולסחוב ברווז בכלוב לאורך כל המסלול.
שימו לב, למר שקד לא מפריעה העובדה שזה נעשה בכלל, מה שמפריע לו הוא שישראלים עושים את הדברים האלה מעל גבי המרקע שבביתו. או כמו שהוא מתאר זאת “בואו פשוט נבקש: תנו לחיות מווייטנאם לחיות ולמות בווייטנאם, בידי וייטנאמים. ותעבירו לחנה ומרגלית מפית” (7 לילות, 13/03/2009).

לרענן זה לא משנה שראשים כרותים של גדיים נסחבים באותו אזור מדי יום בין אם יש שם מצלמות טלוויזיה ובין אם לא. לא אכפת לו שהעכברושים הם מעדן מקומי שמטוגן ונאכל שם ע”י המקומיים כדבר שבשגרה. זה בכלל לו מעניין אותו שהתרנגולים והברווזים נסחבים בצפיפות הרבה יותר גדולה מאשר זו שנראתה על גבי המרקע, ושהם חיים בתת תנאים. רענן לא מאשים את הוייטנאמים, על הצורה שבה הם מתייחסים לאותם חיות – זה רחוק וזה לא באמת מעניין. רענן מאשים את ההפקה הישראלית של המירוץ למליון שגרמה לו להיות מודע לכך.

להאשים את ההפקה של המירוץ למליון זה כמו לחפש את המטבע שאיבדת בחושך מתחת לאורו של פנס הרחוב. זה לפעול בדרך הכי קלה, בלי להשיג תוצאות משמעותיות. כולנו יודעים שהפקות הריאליטי מעוניינות להציג לנו את המתמודדים ברגעי משבר וכאשר הם נאלצים לעשות דברים לא סטנדרטיים בעליל כמו לאכול עכברוש מטוגן. הן עושות את זה בגלל שזה מה שגורם לנו לשבת ולצפות. הן עושות את זה כי זה מה שמעלה להן את הרייטינג ובכך גם את הרווח מההשקעה שלהן.

רענן לא צריך להאשים את ההפקה בכך שהוא זכה לראות ראש כרות של גדי על המסך. הוא גם לא צריך להאשים את הווייטנאמים שכרתו את הראש בפועל, כלומר, הוא יכול להאשים, אבל זה לא יועיל. אם מה שמפריע לרענן זו העובדה שהמידע הזה הובא אליו ישירות למרקע הטלוויזיה, הוא צריך להאשים את עצמו בלבד על כך שלא כיבה את הטלוויזיה בו ברגע שזה קרה.
אם רענן, ואחרים שנושא אכילת דברים “מגעילים”, היו מכבים את הטלוויזיה בכל פעם שהיו רואים דברים שכאלה על המסך, הרייטינג היה צונח וההפקות השונות היו מסיקות את המסקנות שלהם. אבל רענן ושותפיו לדעה מעדיפים להציץ, להיגעל, לצפות בכל זאת, ואז לצקצק בלשונם ולסרב לקחת אחריות על מה שהם רואים. איכס!