פרו ריאליטי

ליובל דרור כואב הלב על קורין אלאל ועל הידרדרותה להשתתפות בתוכנית רדודה כל כך כמו האח הגדול

מבין כל המשתתפים באח הגדול VIP (אני מודה שכבר השם של התוכנית דוחה אותי), ההשתתפות של קורין אלאל עשתה הכי הרבה רעש, ובצדק. מדובר ביוצרת מוערכת שלפתע מופיעה בדבר הרדוד ביותר, המטופש ביותר, החלול ביותר שמשודר כיום בטלוויזיה. מה מחפשת שם קורין אלאל? מין הסתם כסף, לא מעט כסף (למרות שהבנתי שהיא מתכוונת לתרום את כל הכסף שתרוויח, אם תרוויח) אבל גם, ואולי בעיקר, פרסום. אלאל מעוניינת לשמור את עצמה בתודעת הציבור אחרת, כנראה כך היא סבורה, היא פשוט תעלם ואין כמו התוכנית המדוברת במדינה כדי לעשות זאת. העובדה שאנשים רציניים, שעשו משהו בחייהם, מוכנים להתבזות באמצעי התקשורת רק מכיוון שכך הם יוכלו לזכות בכמה דקות של חשיפה, היא עובדה מצערת, מעציבה ממש.

מדוע אנשים החליטו שריאליטי היא תרבות רדודה? האם החיים שלנו (בין אם הם מצולמים ובין אם לא) הם רדודים? האם השיחות שאנחנו מנהלים עם חברינו או עם האנשים שנמצאים מסביבנו הן רדודות? לא ראויות להישמע? התשובה היא שחלקן כן וחלקן לא.
האח הגדול הראשון העלה לראש סדר היום הציבורי מצב שהיה קיים מתחת לפני השטח לא מעט זמן ועדיין קיים עד היום. אז נכון, רוב הזמן הדברים שנעשו בבית האח הגדול היו משעממים. למרות שדי שעשע אותי לצפות באשר מכין לעצמו את משקה הביצים שלו ולמרות שדי סבלתי כשיצא לי לשמוע את לאון מחרב כל שיר אפשרי, עדיין הפעולות האלו לא היו מעניינות ברמה של לצפות בהן שעות על גבי שעות. אבל בין הדברים המשעממים הרבים שהיו שם היו גם קטעי שיא שבהחלט עניינו אותי – שיחות מעניינות בין צבר לשפרה (גם ליאון היה שם לפעמים), רגעים של רגש אמיתי שצצו בין העמדות הפנים, רעיונות שעלו במהלך העונה ואפילו נהניתי לצפות בשפרה סורגת את העץ החמוד שלה.
כפי שאמרתי, החיים שלנו משעממים ברוב הזמן ואם היתה דרך להציב מצלמות רק על הרגעים ששווים תיעוד זה היה מעולה – אבל אין. אז הגיע לו הקונספט של תוכניות הריאליטי ואמר: בואו ניקח קבוצה של אנשים שאנחנו מאמינים שמהתקשורת ביניהם יצאו רגעים ששווים תיעוד, נרכז אותם ונתעד כל רגע בחייהם במשך תקופה מוגבלת בזמן – בצורה כזאת אנחנו נשיג המון צילומים חסרי משמעות אבל גם כמה ששווים זהב.

רדידות? אני חושב שזו פשוט תרבות מסוג אחר. קורין אלאל לא מפחיתה מערכה כאשר היא בוחרת לחשוף את חייה למצלמות 24 שעות ביממה. היא עדיין אותה יוצרת מוערכת רק שעכשיו היא יכולה להגיע אלינו גם בשעה 2 בלילה כשהיא שוכבת במיטה ומתכוננת לישון.
המניעים שלה? הם לא כל כך רלוונטיים. גם אם היא עושה את זה בשביל הכסף או בשביל הפרסום, אין כאן כל בעיה כי אומן רוצה שהיצירות שלו יגיעו לציבור רחב ככל האפשר. אני לא אגיד שכל האמצעים כשרים על מנת להשיג את זה אבל תוכנית ריאליטי היא אמצעי כשר גם כשר ואין בינו ובין יח”צ סטנדרטי הבדל מהותי. אז במקום לחשוף “סודות” חבויים מעברה מעל גבי העיתון, היא בוחרת להיות זמינה 24 שעות בטלוויזיה במשך חודש – חשיפה זה דבר הכרחי על מנת לקדם מכירות. האנשים שקונים מוזיקה של אומן עושים זאת גם בגלל המוזיקה, אבל לא רק, הם עושים את זה גם בגלל האומן עצמו.

לאחרונה נפוצות שמועות לגבי השתתפותו של אביב גפן כשופט בכוכב נולד (למיטב ידיעתי נכון לרגע כתיבת שורות אלו הוא עוד לא נתן את הסכמתו לעניין) ובכל פורומי המעריצים “ילדי הירח” ממהרים לקונן על התמסחרותו הצפויה של אלילם. המוזיקה שלו השתנתה במהלך השנים, הוא שינה את דעותיו מן הקצה אל הקצה אבל הם עוד זוכרים את התקופה שבה הוא היה רק שלהם, של ילדי הירח מהדור המזויין, וככה הם רוצים שהוא יישאר. בכל פעם שדעתו משתנה או שהוא מתרחק עוד צעד ממרד הנעורים הפומבי שלו, הם מרגישים דקירה בלב – הוא בגד בהם… הוא התמסחר… הוא כבר לא רק שלהם.
אנשי ה-“עצוב מה שקרה לקורין” מסתכלים עליה כאל מישהי שהיתה שלהם – נצר לדור אחר שעשה מוזיקה בלי צורך בטלוויזיה ובלי צורך ברייטינג. הם רוצים שהיא תישאר כמו שהיא היתה – סמל לאותה תרבות שהם אהבו ונהנו ממנה. קשה להם להבין שהיא רואה את זה אחרת. שהיא לא אותו אדם שהיא היתה אז ושהיא לא רואה בתוכנית הריאליטי ירידת רמה כפי שהם אוהבים להציג את זה. היא לוקחת מזה את הטוב ומשתמשת בתוכנית לתועלתה ואין שום דבר רע או עצוב בזה.