לגעת בבובליל ולשרוד
ברשומה שלו “על שמעון הרשקוביץ ויוסף בובליל” כותב SilentMike
אנחנו יצורים לא מושלמים, נצר למשפחת קופי אדם אפריקנים, 98% שימפנזות בגנים שלנו ועוד 2% שגם הם לא בטוח בדיוק כפי שהיינו רוצים. גם חיינו לא מושלמים. לעיתים אנו מצליחים, לעיתים אנו נכשלים, ולעיתים אנו נאלצים להתפשר. הטובים מבינינו בסופו של יום הם אלה שמצליחם להתעלות מעל מה שאנו נוטים להיות ולכיוון מה שאנו יכולים להיות יום אחד בעתיד; אלו ששואפים לעלות כלפי מעלה ועושים זאת, צעד אחד בכל פעם. לכל אחד מאיתנו יש את הבחירה למצוא את הדרך למעלה. חלק מאיתנו מנסים לבחור בה בכל יום מחדש, וחלקנו מתעייפים או מתייאשים או סתם יוסי בובליל.
אנחנו אכן יצורים לא מושלמים, אנחנו חולים במחלות, אנחנו מזדקנים ולפעמים אנחנו גם טועים. לכל זה אין ולו קשר קלוש לבחירה של ארז טל להנחות את האח הגדול ולבחירה שלי לצפות בתוכנית. הטענה של מייק כאילו עלינו “להתעלות” מעל מה שאנחנו נוטים להיות חורה לי. אינני חושב שיש אנשים שמתעלים יותר מאנשים אחרים. הם פשוט בוחרים בדרך אחרת ובתחומי עניין אחרים.
האם העובדה שאני נהנה לצפות בתוכנית כמו האח הגודל הופכת אותי לפחות ממי שנהנה לצפות בתוכניות סוגה עילית? האם אותו אחד שצופה בתוכניות סוגה עילית בטלוויזיה הוא פחות ממי שנהנה לצפות בהצגות תיאטרון? והאם הצופה בתיאטרון הוא פחות ממי שמקשיב לאופרה ואולי אף מופיע באחת?
לכל אחד יש את הדרך שלו ואת ההנאות שלו מהחיים, האחד יכול להקשיב 20 פעם לסימפוניה התשיעית של בטהובן ולהתמוגג בעוד האחר יהנה לשמוע את סיוון מ”תאקט” שרה את “אין גבולות”.
ארז טל לא הקריב מכבודו העצמי על מנת להנחות את “האח הגדול”. הוא מודע לחלוטין שהוא עוסק במגוון תחומים הקשורים לבידור בארץ ושריאליטי הוא אחד מהם והוא לא יותר ולא פחות טוב מהאחרים. שפרה קורנפלד (מייק, אתה מוזמן לשנן) לא ביזתה את עצמה בעצם השתתפותה בתוכנית, היא היתה בחרה לחוות חוויה מעניינת של חיים תחת מצלמות ואולי תוך כדי כך גם לזכות בכסף והכרה. מה רע?.
ההנחה שנמצאת מאחורי כל הטקסט של מייק היא שריאליטי זו תרבות נמוכה ולא איכותית ואני חולק על זה. ריאליטי זו תרבות אחרת, סגנון אחר של טלוויזיה אבל לחלוטין אינו בזוי או נמוך.
בשבוע הבא תתחיל התוכנית “מלחמת העולמות” המפגישה בין הריקוד הקלאסי בניצוחו של דוד דביר לריקוד ה”היפ-הופ” בניצוחה של אונה הולברוק. כבר בקדימונים אנחנו יכולים לראות את יחסו של דביר לריקוד ההיפ הופ כ-“סתם אוסף של טריקים” או “כל אחד יכול לעשות היפ-הופ”. אני טוען שהיפ-הופ הוא ריקוד לא פחות מהריקוד הקלאסי. אני טועה?
אני טוען שתוכניות ריאליטי הן תרבות לא פחות מתוכניות סוגה עילית או ספר טוב, אני טועה?
