מה מסתתר מאחורי המסך?

אלו מכם שהיו ילדים בשנים 92-95 זוכרים בוודאי תוכנית ילדים חביבה בשם פלאי קלעים עם צחי נוי, אדם ודפנה דקל. התוכנית נועדה להראות לילדים כיצד נערכת הצגה ומה בעצם קורה מאחורי הקלעים של מחזות שונים. היום, כך מתברר, כדי לעשות הצגה צריך תוכנית ריאליטי.

 

מה שמייחד את התוכנית “גריז” משאר חברותיה לתחום הריאליטי הוא לא העובדה שלזוכים מחכה עבודה בתום התוכנית, גם לא העובדה שמדובר באחד ממחזות הזמר המוכרים ביותר, ואפילו לא הדמעות של חני נחמיאס (טוב… זה כן מייחד). מה שבאמת מייחד את התוכנית הוא שהיא מביאה את התאטרון אל המסך הקטן בפריים טיים.

 

בתחילת דרכן של תוכניות הריאליטי בישראל היתה לנו תוכנית שמבוססת על שירים, לאחר מכן צצו להן תוכניות ריקודים שונות ועכשיו הגיעה תוכנית שמביאה לנו, הצופים, פן נוסף – המשחק. התוכנית מאפשרת לשחקנים צעירים להחשף לקהל גדול יותר של צופים ולהציג בפני כולם את כישורי המשחק שלהם. לצערי הרב, נראה שהמפיקים מנסים להצניע את זה.

 

לכל אורך האודישנים ראינו מעט מאוד מונולוגים. ראינו המון שירים, ראינו לא מעט ריקודים אבל מבחינת משחק, ראינו רק מונולוג שייקספירי אחד או שניים. הייתי מצפה מיוצרי התוכנית להתחיל את העונה באופן מיוחד ושונה כדי שנקבל את התחושה שיש כאן תוכנית חדשה. כרגע, אחרי האודישנים והתוכנית הראשונה, קיבלנו בסה”כ עוד כוכב נולד.

 

אני באמת ובתמים מקווה שאני טועה שבתוכניות הבאות נראה חלקים נוספים של עולם התאטרון.

 

בשעה קצת יותר מאוחרת, אפשר למצוא עוד תוכנית שמנסה להביא את בימת התיאטרון אל מסך הטלוויזיה. התוכנית נקראת “בית צבי” והיא עוקבת אחרי מספר סטודנטים למשחק תוך כדי לימודיהם ב… (כמה מפתיע) בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה – בית צבי.

 

בניגוד לגריז, התוכנית הזאת אינה תוכנית ריאליטי ואולי זו הסיבה שהיא פחות מנסה להיות פופולרית ויותר מנסה להעביר את ההווי של בית הספר למשחק. המצלמות עוקבות אחרי השחקנים הצעירים ברגעים הראשונים שלהם בבית הספר, ברגעים המביכים של השיעורים הראשונים ובעצם בכל רגע ורגע שיכול להוציא מאיתנו, הצופים, איזשהו רגש.

 

מה שמעניין בתוכנית הוא שהם לא מגבילים את הצילומים לבית הספר עצמו או לשיעורים עצמם. אנחנו עוקבים אחרי סטודנט שמתקשה לשלם את שכר הלימוד עד לבית ההורים שלו. אנחנו רואים סטודנטים נוספים עובדים בעבודות שונות (מאבטחים, עובדי תחנת דלק) על מנת לממן את הלימודים ואנחנו רואים את העבודה הבלתי פוסקת על הטקסטים השונים אותם הם צריכים להציג.

 

כמו ברוב סדרות הדוקו-דרמה, גם פרקי הסדרה הזאת נמרחים מעט, אבל לא יותר מדי. המעברים בין המונולוגים, השיחות האמיתיות והחזרות גורמים לכך שלפעמים הצופים מאבדים את ההתמצאות ומופתעים לגלות שהם צפו בקטע משחק כאשר הם היו בטוחים שמדובר בשיחת נפש בין שניים מהמצולמים.

 

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, הסדרה מרתקת ומיוחדת ואני ממליץ לכל מי שמתעניין (ואפילו מעט) במשחק, לצפות בה.

 

– מילה רעה לרשת. איך זה שבאתר שלכם, ביום שבו משודר גריז, התוכניות לא מקודמת בעמוד הראשי? ולמה אין בשום מקום בחלק של גריז את שעות השידור? אתם לא רוצים שאנשים יצפו בתוכנית?

 

– לפני שני פוסטים היללתי את הישרדות וטענתי שרק המוזיקה רעה. מאז ההתלהבות ירדה ואני חייב להוסיף עוד מגרעת. בארה”ב כל תוכנית היא פרק אחד (שבסופו יש הדחה) שנמשך 45 דק`. בארץ כל תוכנית מחולקת ל 2 וכל אחד משני החלקים אורך שעה שלמה. התוכניות פשוט נמרחות וכל המתח מתפוגג כשאני נאלץ להקשיב לצפות בחברה של ג`יבארו עורכים משחקי חברה או כשאני שומע בפעם המי-יודע-כמה מה זה “דואר העץ”.