אנשים מצליחים ומדינה נכשלת

הרעיון שעומד מאחורי סדרת הכתבות "עשר הכי" הוא מאוד מרענן. אם משתמשים בו כראוי אפשר ליצור תוכניות שמגיעות לנושאים שלא מופיעים בד"כ על מסך הטלוויזיה, לראיונות של אנשים שלא מתראיינים בד"כ ולשבירת המסגרת של הטלוויזיה למען בעלי ההון. לצערי, לפחות בארבע התוכניות הראשונות, הסדרה מתעסקת באותם נושאים ידועים.
 
יש שני נושאים שאוהבים מאוד להראות לנו בטלוויזיה. הראשון הוא "כמה המדינה רעה". אם יש איזושהי דרך להראות איך המדינה דופקת אותנו, איך המנהיגים שלנו מטומטמים וכמה המצב טוב יותר בחו"ל, תהיו בטוחים שהיא תופיע בטלוויזיה. אנשי החדשות מחייכים בהנאה בכל פעם שעמיר פרץ מחזיק משקפת, שמשה קצב משחרר את חרצובות לשונו (או משחרר משהו אחר) או שאהוד אולמרט מודיע שהוא לא פופולארי. ואם המדינה משקיעה או מבזבזת את כספי הציבור, אדרבא ואדרבא, אפשר להקדיש לזה סדרת כתבות.
 
הנושא השני הוא "אנשים שהצליחו". התקשורת סוגדת למצליחנים. אם הצלחת להשיג סכום מכובד של כסף או של השפעה, תהיה בטוח שהעיתונאים ירדפו אחריך כדי שתוכל לתרום כמה מילים לתוכנית או לעיתון שלהם (הן לא חייבות להיות מילים חכמות). ואם הצלחת להתעשר למרות שכל הסיכויים היו נגדך, יאיר לפיד (שבשמיים ובארץ) בעצמו עשוי להתעניין במקרה שלך.
 
אז כבר ראינו את האנשים הכי עשירים, את הסינדרלות, את הפדיחות הכי גדולות ואת האנשים הכי משפיעים. אני תוהה לאן הסדרה תמשיך. זו סדרה מהסוג שממצה את הנושאים האהובים במספר תוכניות. האם יש סיכוי שנראה תוכניות כמו "10 הכי מכוערים"? או "10 הכי משקיעים ולא מקבלים תמורה"? או שהתוכנית תדבוק בשיטת ארץ נהדרת ותשדר לקטים/שידורים חוזרים עד שיעלה ליוצריה עוד רעיון שישרת את התודעה הכוזבת.
 
יש ויכוחים רבים לגבי התקשורת. האם היא משקפת את מה שרוצה העם לראות או שהיא גורמת לעם לרצות לראות את הדברים שהיא מסקרת? אני דוגל באפשרות הראשונה אבל אני אופטימיסט. אולי הגיע הזמן שנפסיק להעלות על נס את העושר ונגרום לתקשורת להראות לנו גם דברים אחרים.

פוסטים קשורים

האזרח קופטש: ירוק בפוליטיקה

גיל קופטש יוצא היום (24 לאפריל) עם סדרה המתעדת את הדרך שלו מהטלוויזיה אל הפוליטיקה ובחזרה. בתוכנית מלאה גילגולי ג'וינטים הוא מפנטז על חיים קלים כפוליטיקאי עד שנתקל בהררי ביורוקרטיה ונסיונות לערער על מקומו. האם גיל מנסה לומר לנו שפוליטיקה זה לא קל כמו שזה נראה מבחוץ? או שמא המסר הוא שסמים זה בסדר?

חרם זה לא משחק ילדים

מי ששיחק פעם את "משחק השקט" שירים את היד הוירטואלית שלו. אתם מכירים את השלב הזה במשחק שבו כבר נמאס לכם לשתוק אבל אתם ממשיכים כדי לא להפסיד? השלב הזה שבו אתם מנסים בכוח למצוא דרך לגרום לשחקן השני לדבר או למצוא תירוץ לפתוח את הפה בלי לצאת קטנים? זה קורה בגלל שאנחנו נועדנו לדבר. האדם הוא חיה חברתית...

מחוברות לעצמן

קחו 5 נשים בגילאים שונים וממקומות שונים, תנו להן מצלמות וידאו והוראות לצלם את החיים שלהן ומה תקבלו? בעיקר דיבורי סקס, אהבה ורגשי נחיתות. ילדה רוסיה שנאלצת לעבוד למחייתה ולא מאמינה באהבה, עיתונאית ואמא שמרגישה שהיא בדרך הלא נכונה, בחורה שלא מרשה לחבר שלה להראות לה חיבה מול הילדים שלה...

0 Comments

  1. siv30 14 באפריל 2007
    הגב

    אני צפיתי בתוכנית הראשונה
    היא סיקרנה אותי, יש בה אלמנט מאוד רכילותי אבל גם עובדתי. הבנתי את הפואנטה, לא הבנתי למה צריך להמשיך הלאה ולשחוק את הרעיון עד דק.

  2. ביקורט 14 באפריל 2007
    הגב

    אם היו מסתפקים בפרק הראשון
    הייתי מגדיר את התוכנית הזו כמעולה.

הגיבו