בשורות טובות

שד מהגהנום ומלאך מגן עדן מנסים לעצור את סוף העולם ועל הדרך כנראה מצליחים להאט את הזמן כי זה הרגיש ארווווווך ועם יותר מדי נקודות שמאפשרות ניטפיקינג. ספוילרים בהמשך, ראו הוזהרתם.

סע לאט

אני חושב שהסיבה העיקרית שפחות אהבתי את הסדרה הייתה האטיות שלה. היא כללה בסה”כ 6 פרקים, כל אחד מהם כשעה, ועדיין הרגשתי שהסיפור מרוח. יכלו לקחת את הסיפור כולו, לצמצם את רוב הסצנות, להכניס את הכל לאיזה פרק כפול עם “המשך יבוא” וזה לא היה מרגיש שהפסדתי משהו מהעלילה.

זה לא שהם לא מילאו את שאר הזמן בתכנים מעניינים. חצי הפרק שבו מראים לנו את ההיסטוריה של אזיראפל וקרולי (שבטח לא ככה כותבים את השמות שלהם בעברית) היה מרוח בתכנים מעניינים. כלומר, כל מפגש שלהם בפני עצמו היה מהנה, אבל הסה”כ היה ארוך ומיותר. אחרי המפגש השני או השלישי שלהם אמרתי לעצמי בלב “טוב, יאללה, הבנו, בואו נתקדם”. אבל אני ידוע כאדם עקשן שלא מקשיב לעצמי אז המשכתי לצפות בכל חצי השעה ובסופה אמרתי לעצמי בלב “וואלה, צדקת, הייתי צריך להתקדם”.

אני לא יודע אם זה בגלל שהתרגלתי לסדרות קצביות יותר או בגלל שהאופי של הסדרה (כזאת שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות) גרם לי לצפות ממנה להיות קצבית, אבל העובדה היא שזה הפריע לי. ואם זה הפריע לי, זה בטח הפריע לאחרים כי זה נמרח סתם. בדיוק כמו הפסקה הזאת שבפני עצמה היא אולי יכולה לעניין אבל היא לא מוסיפה שום מידע וסתם נועדה למלא מקום ולהגיע לאיזו מכסת מילים לא קיימת.

הסיפור

העלילה עצמה יכלה להיות לא רעה אבל לא יכלתי להמנע מהתחושה שהכותבים חיפפו קצת במקומות מסוימים.

הרעיון של האנטיכריסט (אדם) כילד שאפשר להשפיע עליו לטוב ולרע, וששני הגורמים השונים (גן עדן וגהנום) שולחים נציגים להשפיע עליו, הוא טוב. אבל שם הדמיון של הכותבים כנראה הסתיים. כי אם המטרה של האנטיכריסט היא לסיים את העולם בשביל להתחיל את המלחמה בין גן עדן והגהנום, ואם שני הצדדים מעוניינים בזה אז מה זה משנה איזו השפעה יש על האנטיכריסט? כך או כך שני הצדדים היו מנסים לשכנע אותו לזמן את 4 הפרשים ולסיים את העולם. זה לא שהבחירה שלו הייתה משפיעה על תוצאות המלחמה שאח”כ. כך שהבסיס של הסיפור שנועד להניע את העלילה ממש לוקה בחסר.

אבל יותר מכך שהעלילה המרכזית פגומה, הפריעה לי העובדה שהפתרונות לחלק מהמצבים שאליהם הגיעו הגיבורים היו צפויים בין אם בגלל כתיבה עצלה ובין אם בגלל כל נושא הנבואה שהייתה פשוט ברורה מדי (לכל מי שהם לא הגיבורים עצמם).
כבר בהתחלה למדנו ש”צייד המכשפות” הצעיר, ניוטון פולסיפר, הורס כל מחשב שהוא מנסה לתקן. אז ברגע ש-4 הפרשי השתמשו במחשבים בשביל ליצור משבר גרעיני היה ברור שהוא יהיה כלי העלילה שיפתור את הבעיה הזאת.
כשאזיראפל איבד את הגוף שלו והשתלט על הגוף של מדאם טרייסי, היה לי ברור שאדם יחליט שזה לא תקין וייצור לאזיראפל את הגוף שלו מחדש.
הקטע בסוף שאזיראפל וקרולי החליפו דמות בשביל לעבוד על השדים והמלאכים. תגידו לי שלא ראיתם את זה מגיע עוד בפעם הראשונה שהנבואה הזאת הופיעה על המסך (כשאזיראפל קרא את הספר איפשהו אחד הפרקים באמצע).

יכולתי להתלונן כאן על עוד הרבה בעיות (הפתרון לטירוף של אדם היה שהוא צורח ופתאום הכל בסדר איתו? ), אבל זה מיותר. אפשר פשוט לסכם ולומר שהיה אפשר לכתוב את הסדרה הזאת הרבה יותר טוב אם היו מקדישים קצת יותר תשומת לב לפרטים הקטנים והרבה יותר תשומת לב לעלילה העיקרית.

אז מה כן אהבתי?

כן אהבתי את הפתרון ל”בוס” שהופיע ממש בסוף – השטן. אם לאדם (האנטיכריסט) יש את היכולת לשלוט על המציאות הרי שאם הוא יבחר שלא להאמין בכל שהשטן הוא אבא שלו, אז השטן הוא באמת לא אבא שלו. זה כמובן פותח ים של פרדוקסים שלא התייחסו אליהם, אבל נהניתי מהרעיון מספיק בשביל לסספנד את זה.

כן אהבתי את הדמויות הראשיות – אזיראפל וקרולי. זו לא הפעם הראשונה ששדים מוצגים כבעלי מוסר (לוציפר למשל), או שמלאכים מוצגים כבעלי אינטרס, אבל העובדה שממש היה קשה להם להודות בכך שאכפת להם אחד מהשני (גם ביניהם) ושדווקא השד היה זה שהיה פתוח יותר לנושא הפכה את הצפייה המתישה לקצת יותר מהנה.

לסיכום

לא יכול להגיד שאני ממליץ על הסדרה אבל היא גם לא נוראית. אפשר לומר שלא “סבלתי” מהצפייה.

אם אתם אוהבים סדרות שזזות לאט יחסית ואם אתם חושבים שתוכלו לסספנד עלילה שלא סגורה היטב, אולי גם תצליחו ממש ליהנות ממנה.

ואולי, כמו סדרות רבות וטובות אחרות, תהיה עונה נוספת שתתקן את מה שהיה מקולקל כי את הרעיון הבסיסי של העלילה ממש אהבתי.