הזמן של הדוקטור

קל לשכוח ש”דוקטור הו” היא במקור תוכנית לילדים. היא הצליחה להתחבב על חובבי מד”ב בכל הגילאים ובהתאם הסיפורים שלה הפכו למורכבים ואפיים (epic) יותר. אבל אז מגיע פרק כמו “הזמן של הדוקטור” ומזכיר לנו. זה לא ש”הזמן של הדוקטור” היה פרק רע, והוא דווקא היווה פרידה ראויה ממאט סמית’, אבל דווקא מבחינת העלילה הוא היה מלא בכל כך הרבה בעיות וחוסר הגיון שצריך להיות ילד בשביל להתעלם מהם. ספויילרים בהמשך…

סטיבן מופאט ניסה לסגור יותר מדי עלילות במכה אחת, חלק מהן קיבלו סגירה יפה וחלק קיבלו סגירה גסה עם הרבה טלאים. כנסיית השקט למשל, נסגרה בצורה מעולה. ראינו איך היא נוצרה ומדוע המטרה שלה היתה להשתיק את הדוקטור וההסבר היה סביר ואפילו טוב. כל נושא אדוני הזמן ביקום האחר, לעומת זאת, הרגיש כאילו מישהו ניסה לסגור איזה פינה שלא ממש היתה בעיצוב המקורי. מה הסיבה שהם הרגישו צורך לשדר את השאלה (doctor who?) בכל רחבי הזמן והחלל? אם זה בכל רחבי הזמן והחלל איך זה ששאר הדוקטורים לא שמעו את זה? אם הם יכלו לשלוח לדוקטור עוד חיים (ואני לא מתייחס אפילו לכמה שזה פתרון חסר מעוף), אז איך זה שהם לא יכלו להפנות את השאלה רק אליו ובמקום זה בחרו לשדר אותה לכולם? אם הם רצו שהדוקטור יגיד להם אם זה בטוח לחזור, למה לכל הרוחות לשדר את זה לכלל האויבים שלהם? ולמה לכל הרוחות הם היו צריכים ליצור “שדה אמת”? הם חששו שהדוקטור לא יאמר את שמו האמיתי?

ואם אני כבר מתלונן על בעיות בעלילה – למה לכל הרוחות אנרגיית החיים של הדוקטור מפוצצת את הדאלקים? כשאקסלטון הפך לטננט, היה בסה”כ פרץ אנרגייה קצת שלא גרם שום נזק והם התחלפו. כשטננט הפך לסמית’, האנרגיה הצליחה כמעט להרוס את הטארדיס, אבל אז הצלחתי לתרץ את זה בכך שהגוף שלו היה מלא בקרינה וכנראה שחלק מהתהליך של ההתחדשות היה להוציא את הקרינה הזאת החוצה. עכשיו אין תירוץ. סמית מת מזקנה ולא משום גורם זר, ולמרות זאת האנרגיה שהוא הוציא הספיקה כדי לפרק את הצורה למאוד דאלקים. אם זה כל כך פשוט למה לאדוני הזמן היה קשה להילחם איתם? הרי כל אדון זמן שהדאלקים היו הורגים (או כמעט הורגים) היה מכסח איתן עשרות רבות של דאלקים יחד איתו?

גם אם נתעלם מהבעיות בעלילה ונתייחס לפרק כאל פרק פרידה גרידא, זה לא היה מספיק. כשדיוויד טננט אמר שלו (למרות שהוא לא רצה ללכת) לא נשארה עין יבשה אחת. הוא קיבל דקות יקרות מפרק ארוך כדי להגיד שלום ולהיפרד כמו שצריך. הפרידה ממאט סמית לעומת זאת היתה מעט מטרחנת. רגע אחד הוא שולח את קלרה כדי לא להעמיד אותה בסכנה ואז היא חוזרת ורואה אותו מבוגר יותר רק כדי שישלח אותה שוב וששוב היא תחזור לראות אותו שוב זקן יותר. ההפתעה של הפעם הראשונה הפכה לשעמום בפעם השניה. מצד שני, כפי שאמרתי בהתחלה, זו תוכנית ילדים וילדים מאוד אוהבים רפיטיציה.
מבחינתי, אם היו משאירים מהפרק הזה את ההתחלה שלו ואת הסיום, הוא היה יכול להיות נפלא. האמצע היה רק דרך להעביר זמן ולנסות לסגור קווי עלילה שלא בהכרח התיישבו אחד עם השני.

אז מה כן היה טוב בפרק? רגע הפרידה עצמו. מאט סמית נתן הופעה של החיים בתור דוקטור זקן. זה לא חדש שהוא, בתוך אחד השחקנים הצעירים (אם לא הצעיר ביותר) ששיחק א הדוקטור, תמיד נתן לו אופי זקן יותר מהשחקנים שקדמו לו. כעת כאשר הוא היה צריך לשחק את הדוקטור הזקן שנגמרו לו הרעיונות ואפסו לו התרגילים והוא מזמין את אויביו לעשות כרצונם ולנצח סוף סוף, הוא עושה את זה מצויין. גם נאום הסיום שלו הראה דוקטור בוגר יותר, שהגיע להשלמה עם המוות שלו ועם העובדה שיישאר רק זכרון.
הרגע היחיד שכמעט וגרם לי להזיל דמעה בפרק הזה היה ממש רגע אחד לפני שמאט נעלם וקפלדי בא במקומו. הרגע שבו מאט סמית, כאקט אחרון הסיר את מה שזיהה אותו יותר מהכל – עניבת הפרפר.

לסיום חשוב לי לציין שגם ג’נה קולמן הצליחה להביא בפרק הזה קלרה אנושית וחמה יותר בכל הפרקים הקודמים. בפעם השניה שהדוקטור “הציל” אותה והיא האמינה שהיא לא תראה אותו יותר, רציתי ממש להכנס למרקע ולתת לה חיבוק. וגם פיטר קפלדי בשניות המועטות שהופיע בסוף הפרק, נתן הופעה טובה.
סה”כ זה היה פרק פרידה טוב בעיקר בזכות הסיום שלו. אחרי 3 עונות בתור הדוקטור אני כן חושב שלמאט סמית הגיעה פרידה קצת יותר מושקעת.