המופע של רדינק’ה ודבירבוש
אני מאוד אוהב תוכניות לייט-נייט. יש בהן משהו מאוד קליל וכביכול לא מושקע ועם זאת מאוד מודע לעצמו. הם יוצאים מגידרם על מנת לשדר שהם לא באמת התאמצו בשביל ליצור את התוכנית הזאת אלא פשוט זרקו כמה קטעי ראיונות, קצת קומדיה וטיפל’ה מוזיקה ביחד ואיכשהו זה הסתדר להם לתוכנית. כמו כורסה ישנה שנתפרה מחוטים עבים בעבודת יד מכמה פיסות בד שלא ממש קשורות אבל איכשהו יוצרות לה מראה בוטיקי, ישן ומלא זכרונות, ואיכשהו היא גם מאוד נוחה. רק מי שממש יטרח להסתכל ישים לב שהבדים השונים הם מאיכות מצויינת והתפירה היא עבודה של חייט מומחה שנועדה לא להראות ככזו.
המופע של רד ודביר הוא לא הלייט נייט הטוב ביותר שראיתי אבל הוא טוב. הראיונות שם קצרים מדי ויותר מדי מוכווני קידום עצמי של המרואיינים. למען האמת מלבד כמה בדיחות באמצע הראיון וכינויי חיבה לא סטנדרטיים ומלאי השראה, אין בו שום תוכן שבאמת יכול לעניין את הצופה שלא מתכוון לרכוש את הדיסק החדש או לצפות במופע החדש של המרואיין. אפילו רד אורבך, שלמדנו להכיר אותו כזורע הרס מושלם במהלך שתי העונות של “רד-בנד” נאלץ למתן את עצמו מה שגורר בדיחות שחוזרות על עצמן ולפאנצ’ים משעשעים מינוס.
אך למרות שהראיונות הם כביכול החלק המרכזי של התוכנית, הם לא מה שמחזיק אותה באוויר. מה שבאמת גורם לי לשוב ולראות את התוכנית פעם אחר פעם הם המערכונים בהתחלה והשירים בסוף. המערכונים בתחילת כל תוכנית מזכירים במקצת את מה שאהבתי ב”רד-בנד” – חוסר הטאקט המוחלט של רד אורבך, והצורך התמידי של דביר בהכרה וקידום עצמי חסר פשרות. גם במקרה הזה יש תחושה של חזרה עצמית (במיוחד במערכונים האחרונים) אבל משום מה זה פשוט לא נמאס. אני מניח שיש דברים שכל עוד מבצעים בהם שינויים קלים, לחזרה העצמית שלהם יש אפקט קומי מוצלח.
לגבי השירים, תמיד אהבתי את הקאברים של רד-בנד ו אני חושב שאני אתן לקליפ הזה עם שרית חדד לדבר במקומי.
