על דוקטור הו ומסע בזמן
במהלך העונות של דוקטור נעשה שימוש בגישות שונות של מסע בזמן. זו אחת הסדרות הכי לא אחידות מבחינת הגישה לנושא, והם התחמקו מזה לא אחד ע”י הטענה של הדוקטור שהזמן הוא לא קו אלא סוג של “Wibbly Wobbly Timey Wimey”, אבל עדיין, שתי הגישות שוות התייחסות במיוחד לאור שני הפרקים האחרונים ששודרו.
[toggle hide=”yes” style=”black” border=”yes” title_closed=”הפוסט מכיל ספויילרים!! – לחצו כאן כדי לקרוא” title_open=”לחצו כאן כדי לסגור”] הגישה שהופיע בפרק הקצר (6 דק’ בלבד) “time and space” היא הגישה האהובה עלי של קו זמן קיים ולא ניתן לשינוי. הגישה מוצגת בצורה הטובה ביותר ע”י לולאת זמן שלא ניתן למצוא לה התחלה או סוף ברורים.הטארדיס הצליחה באופן כלשהו להכנס לתוך עצמה ואף אחד לא באמת ידע את הדרך לצאת מהמצב הזה. הפתרון הגיע בדמות איימי, רורי והדוקטור מהעתיד הקרוב (כמה דק’ קדימה) שיכלו לספר לעצמם מההווה מה הפיתרון כי בעתיד הם כבר ניצלו. הקטע שמציג את זה באופן המושלם הוא הרגע שבו הדוקטור מתלבט באיזו ידית למשוך, ממתין לעצמו מהעתיד שיגיד לו מה הידית הנכונה, ברגע שזה קורה הוא מושך בידית הנכונה ורץ לספר על כך לעצמו מהעבר. הגישה הזאת למסע בזמן מופיעה במקומות נוספים כמו הספר “הארי פוטר מאזקבאן”, הסרט “12 קופים” ועוד.
בכל פעם שתיארתי למישהו את הגישה הזאת ונתתי דוגמאות תמיד שמעתי את אותה שאלה “מתי זה התחיל?” או “מתי היתה הפעם הראשונה?”. השאלה הזאת מניחה שהלולאה נוצרה בשלב כלשהו. שהיתה פעם ראשונה שבה הדוקטור נאלץ לבחור את הידית בלי שהוא יגיד לעצמו את הפתרון מראש אבל זה לחלוטין לא נכון. אם מתייחסים לזמן ככזה שאפשר לנוע בו, הרי שכל הנקודות בזמן קיימות מראש וגם הלולאה קיימת. אם מישהו מהעתיד חוזר להווה שלנו זה אומר שהעתיד כבר קיים. וגם העתיד של אותו עתיד וכן הלאה. לכן, גם הלולאה תמיד היתה קיימת. היא לא נוצרה מפעולה ספציפית שמישהו עשה, אלא היתה קיימת מאז ומעולם. לכן לא היתה פעם ראשונה שבה הדוקטור נאלץ לבחור ידית בלי עזרה, תמיד הוא חזר מהעתיד כדי לעזור לעצמו.
הפרק האחרון ששודר בעת כתיבת הפוסט “The impossible astronaut”, נפתח ב (וזה ספויילר ענקי אז אם לא ראיתם, תפסיקו עכשיו!!… לא באמת, תפסיקו עכשיו אתם לא רוצים שאני אספיילר לכם את החלק הזה)
.
.
.
הפרק נפתח במותו של הדוקטור. איך שלא נסתכל על זה זה תוקע את הכותבים משני כיוונים. גם זה אומר שמאט סמית’ יהיה הדוקטור למשך 200 שנה (הדוקטור שמת זקן ב 200 שנה מהדוקטור הנוכחי) וזה אומר שמאט סמית’ יהיה הדוקטור האחרון. כל זה נכון אם אנחנו תומכים בגישה שתוארה לעיל שאומרת שהעתיד כבר כתוב ושהמעשים בעבר (גם אם הם נעשים ע”י אנשים מהעתיד) צריכים להוביל בסופו של דבר לאותו עתיד שהוא בלתי ניתן לשינוי. מאחר ואין סיכוי שהיו מאשרים עלילה שחותמת סופית את מעלליו של הדוקטור או את האפשרות להחליף שחקן בעונות הבאות, סביר להניח שזה אחד מהפרקים שמשתמשים בגישה האחרת – זו הטוענת שהדוקטור יכול לשנות אירועים בעבר וע”י כך להשפיע על העתיד.
זו לא הפעם הראשונה שמשתמשים בגישה הזאת. הדוקטור בעצמו טען שיש רגעים מסויימים בזמן אותם הוא כאדון זמן מרגיש שאסור לו להתערב בהם ואחרים שבהם הוא יכול לשנות דברים (הוא גם שינה רגע אסור פעם, אבל זה עניין אחר). עם זאת, הגישה הזאת היא הפחות אהובה עלי מבין השתיים מאחר ויש בה בעיה אחת עקרונית – אם מצב כלשהו גרם למישהו לחזור לעבר על מנת לשנות את המצב העתידי, אז ברגע שהוא מצליח המצב העתידי לא קיים יותר ולכן אין סיבה שיחזור לעבר. במילים אחרות, אם יצליחו למנוע את מותו של הדוקטור, לא אז בעברם, לא תהיה לאיימי,רורי וסונג סיבה לצאת בכלל למסע ל 1969 ולבצע את כל הפעולות שהצילו את הדוקטור ולכן הוא כן ימות וחוזר חלילה. אבל לתסריטאים כל להתעלם מזוטות כאלה ולא רק ב”דוקטור הו,” ב”מסע בין כוכבים” היו לא מעט פרקים של חזרה לעבר ושינוי העתיד ושאני לא אתחיל בכלל לדבר על “שליחות קטלנית” או “בחזרה לעתיד”.
ולמרות הכל, אפשר עדיין לצאת מהמצב הזה בלי להשתמש בגישה השניה. הרי מי ערב לנו שזה באמת הדוקטור שמת שם? אולי זה היה מתחזה? אולי זה כן היה דוקטור עתידי שגרם לעצמו להראות כמו מאט סמית’ כדי שאיימי תסמוך עליו או משהו דומה? אולי בכלל נגלה שהדוקטור השתכפל בשלב מסויים ושזה היה הוא שירה בעצמו מתוך חליפת האסטרונאוט? זה הייתרון בסדרה הזאת – שום דבר הוא לא וודאי, גם לא המוות.
[/toggle]
[divider]
פוסטים מעניינים נוספים על תחילת העונה השישית:
[unordered_list style=”tick”]
