חטופים בפריים טיים
ברגע הראשון ששמעתי על הסדרה “חטופים” נדלקו לי נורות אדומות. אני זוכר שחשבתי “איזה חוסר טאקט משווע לעלות סדרה עם נושא כזה דווקא בימים שזה כל כך בוער. האם כל מה שחשוב לערוץ השני זה הרייטינג. האם אין ליוצרים שום יכולת ריסון עצמי?”. עוד לפני שראיתי קטע אחד מהתוכנית חשבתי לעצמי איך זה ישפיע על משפחתו של גלעד שליט, ועל משפחותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
רגע אחרי חשבתי לעצמי שאולי זה דווקא נכון לעלות עם סדרה שכזו בימים שזה כל כך בוער. אולי זה מה שיעזור להשאיר את הנושא בתודעה ולא לתת לו להתמסמס אל תוך השכחה הישראלית הידועה. אולי דווקא ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושא והכנסתו אל לב ליבו של הפריים טיים תגרום לאנשים להזיז את התחת ולעשות משהו. ובכלל, מה זו אומנות אם לא להכות על הברזל בעודו חם? לגעת באמא של האמא של הקונצנזוס באזורים הכי מוצנעים ולחשוף אותם לקהל הרחב. אם זה כואב לנו לשמוע, כנראה שמישהו היה צריך לדבר על זה.
אחרי הפרק הראשון חשבתי לעצמי שלמרות כל ההבטחות ולמרות כל הפרומואים הסידרה (או לפחות ההתחלה שלה) היא די פרווה. כמו כל סדרת דרמה היא נמרחה קצת יותר מדי והצליחה לגרום לי לצפות בה על גבול הנמנום. הייתי צריך לגלוש באותו זמן באינטרנט בשביל להישאר ער והתחושה היתה שאם הייתי מסתכל על כמה שניות מההתחלה, כמה שניות מהאמצע וכמה שניות מהסוף, לא הייתי מפסיד יותר מדי. סידרה שהיתה יכולה להיות עם אמירה נוקבת ואיבדה אותי כצופה עוד לפני שהיה לה מה להגיד.
אני תוהה אם לא היה עדיף ליצור סרט טלוויזיה בן שעה-שעה וחצי ולגמור את זה לפני שזה יהפוך להיות מסטיק. לעשות חתך מהיר וכואב, במקום לנסות לחפור בעור בכפית. המסר של הסדרה, אם היה כזה מלכתחילה, יאבד ברצף של סצנות ונרטיבים שאינם קשורים ושנועדו להפוך את הסדרה לקלה יותר לעיכולם של צופי הפריים טיים. אני, לכל הפחות, לא אצליח לעקוב אחרי הסדרה. חבל.
