איזה פוקס

אחרי שמרקו מצא סוף סוף את אמא שלו (מצטער אם ספיילרתי למישהו) חשבתי שזה יהיה קיטשי וילדותי אם מישהו יכתוב סיפור על אותו קונספט, אבל 20 שנה אחר כך, איתן פוקס יצר לנו מרקו הומוסקסואל.

 

“תמיד אותו חלום” היא מעין דרמה מוזיקלית בת 4 חלקים המספרת על ילד שאימו עזבה אותו כשהיה קטן וכעת, בגיל 18 הוא יוצא לחפש אותה. מאחר והאם היתה מעריצה של צביקה פיק, החיפוש עצמו ובעצם כל התוכנית מתבססים על השירים של המאסטרו שגם הסכים לדפוק הופעת אורח ולהפגין את חוסר כשרון המשחק שלו.

 

המוזיקה והריקודים מצליחים במקומות מסויימים ליצור רגעים מאוד מרגשים אך בחלק מהמקרים הם הופכים דווקא את הרגעים הקריטיים למגוחכים מעט. מאחר ומדובר בדרמה, תחושת המציאות צריכה להיות חזקה במיוחד על מנת שנתחבר לדמויות וכאשר ברגע אחד חבורה של מבלים במועדון מתחילים לרקוד בתיאום (כמעט) מושלם, משהו מתפספס.

אני לא רוצה לציין לרעה את כל השירים והריקודים כי בחלקים אחרים של התוכנית הם באמת תורמים לעלילה ואפילו מצליחים לרגש. אם היו מצמצמים את המקומות בהם הריקודים השונים והשירים אולצו לתוך העלילה, הסדרה היתה משתפרת פלאים.

 

מעבר לנושא השירים קיימת ב”תמיד אותו חלום” בעיה של משחק לא אמין. קצת קשה לי להאשים את השחקנים (מלבד צביקה פיק), כי במקרים רבים השורות אותן הם צריכים לדקלם הן קיטשיות בצורה מפחידה וכמעט בלתי אפשרי לומר אותן בלי להשמע כמו בחור מהמאה ה-17. גם הסיפור עצמו, עד לרגע זה, הולך על מסלול די מוכר של בחורה שעוזבת בחור אחד לטובת אחר עם טוויסט קל שבו הבחור הראשון הוא הומו. בסופו של דבר קיימת תחושה שלמרות שעברנו כבר חצי סיפור, עוד לא הגענו לטוויסט שישנה את התמונה ויהפוך את הדרמה הזאת מפרווה למשהו עם אמירה. 

 

לסיכום: מדובר בדרמה מוזיקלית די קיטשית וקצת מוגזמת ואם לא יהיה לה איזשהו טוויסט מפתיע בקרוב זה יהיה ממש חבל.