חרם זה לא משחק ילדים
מי ששיחק פעם את “משחק השקט” שירים את היד הוירטואלית שלו. אתם מכירים את השלב הזה במשחק שבו כבר נמאס לכם לשתוק אבל אתם ממשיכים כדי לא להפסיד? השלב הזה שבו אתם מנסים בכוח למצוא דרך לגרום לשחקן השני לדבר או למצוא תירוץ לפתוח את הפה בלי לצאת קטנים?
זה קורה בגלל שאנחנו נועדנו לדבר. האדם הוא חיה חברתית והדיבור הוא חלק גדול מהחיים שלנו. אנחנו צריכים אנשים לדבר איתם וצריכים שאנשים ידברו איתנו – ככה אנחנו מרגישים שייכים.
קיבלתי לפני כמה ימים מערוץ 10 את הדוקו החדש של מיקי חיימוביץ – חרם על ילדים, שישודר ביום ראשון הקרוב. בתוכנית היא עוקבת אחרי מספר מבוגרים שעברו חרם רציני כשהיו ילדים וכיצד זה משפיע עליהם כיום. אם עד היום חשבתם שחרם של ילדים זו תקופה של 3-4 ימים שלא מדברים איתך ואז זה עובר, אחרי התוכנית תגלו שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
דמיינו לעצמכם חרם של מספר שנים, שנעשה במודע ומתוך מטרה לנדות מישהו חברתית. דמיינו לעצמכם חרם שלא מתמקד רק בהמנעות משיחה אלא מתקדם גם ללגלוג קולני ואף לאלימות פיזית.
עכשיו דמיינו לכם את הילד שנמצא במרכז כל העניין, שלא מצליח להבין למה זה קורה לו, שמנסה להמנע מהחברה כי חוסר הקבלה אוכל אותו מבפנים, שפוחד לדבר כי הוא יודע שמייד ישתיקו אותו בצעקות. דמיינו לכם ילד מופנם שהדרך היחידה שלו להשתחרר מהמצב אליו הגיע היא או לעזוב או להשתגע.
בתור ילד קטן המצב הזה נראה כמו מצב ללא מוצא. תנסו לחשוב מה אתם הייתם עושים לו הייתם בגיל הזה ותגלו שלא היה לכם יותר מדי מרחב לתמרון.
בתור ילד קטן המצב הזה נראה כמו מצב ללא מוצא. תנסו לחשוב מה אתם הייתם עושים לו הייתם בגיל הזה ותגלו שלא היה לכם יותר מדי מרחב לתמרון.
מה שדי פוגם בתוכנית היא התחושה שהרגשות של ילדי החרם לא עברו אלינו. אמנם הם דיברו על הכל בצורה די פתוחה ואפילו ראינו תגובה אמיתית של בוגרת למראה מישהי שעשתה עליה חרם בעבר, אבל התוצאה הסופית מרגישה חסרה. השיחות, אולי בגלל שכולן כמעט נעשו בפרספקטיבה של משהו שהיה ונעלם, לא נותנות לצופה לחוות את מגוון הרגשות שהיית מצפה מאנשים במצב כזה לחוות כך שלמרות הצילומים ולמרות המוזיקה שברקע, קיימת תחושה של שלל אמוציות שלא עוברות את המסך.
מה שמוסיף מאוד לתוכנית, לעומת זאת, היא העובדה שגם בתוכנית – אין באמת פתרון. זה כאילו מיקי באה ואמרה, תראו יש כאן תופעה שאלו הסימפטומים שלה אבל אין לנו תרופה. העובדה שחלק לא קטן מהמקרים שהיו שם נפתרו רק ע”י מעבר של המשפחה למקום אחר מדגישה את הבעיה – פתרון שאינו פתרון.
התוכנית היא תוכנית דוקומנטרית ולכן מטבעה היא איטית ומתובלת בצילומי אילוסטרציה שנועדו בעיקר להשרות אווירה ולא מקדמים את הקונספט. מי שלא בהכרח מתחבר אל הנושא יתקשה לשבת ולצפות בה לאורך זמן למרות העניין שהיא מייצרת. אבל אם נושא של חרם מדבר אליכם, התוכנית הזאת יכולה להכניס אתכם לפרספקטיבה ואולי לתת כמה תובנות חדשות.
(ערוץ 10, יום א` 13 בספטמבר בשעה 21:00)
ע ל ו מ ה 8 בSeptember 2009
ארבע פעמים חזר הילד שלי הביתה וסיפר <br>
שעשו עליו חרם. זה קרה בגילאים שונים, גם בגן, ובגם בביה"ס. <br>בכל אחת מהפעמים, ללא יוצא מהכלל, שמתי לב שזה קורה אחרי שבוע מאד מאד לחוץ שלי (בעיקר בעבודה), שבוע שבו לא הייתי נוכחת עבורו, שבוע שבו הפתיל שלי היה מאד קצר וכעסתי גם שלא לצורך, ושילחתי אותו יום יום לבית הספר מרוקן מאנרגיות הוריות (בהתחשב בעובדה שאני חד הורית). <br>בכל אחת מהפעמים, ללא יוצא מהכלל, עבודה על עצמי בלבד – הקדשת זמן 1-על-1 עם הילד, הפרדת העבודה מחיי הבית, ופשוט מודעות – פתרו את החרם תוך ימים ספורים. <br><br>כן, ילדים הם "עם אכזר", הם מבטאים את מצוקותיהם באופן מאד שקוף, וכשהם במצוקה הם זקוקים לקורבן – מישהו שמצוקתו גדולה אף יותר. מי שרוצה שילדיו לא יהיו קורבן, צריך לוודא שמצוקותיהם מינימליות, צריך לעזור להם להתמודד עם מצוקותיהם (כשזה רלוונטי), ועל אחת כמה וכמה צריך לוודא שאינו מעמיס מצוקות משלו על ילדיו. <br><br>שנים של חרם? זה מזעזע. איפה היו ההורים של ילדים אלה? האם שותפו? אם לא – למה הילדים לא סמכו עליהם? ואם כן – חבל שלא הבינו את תפקידם. הם אלה שאליהם צריך לבוא בטענות. <br>
מיכל 8 בSeptember 2009
גם אחותי הקטנה עברה חרם <br>
אני זוכרת אתה תקופה הזאת, הדכאון שעבר עליה והפחדים,ניסתי לעזור לה בזמנו ושוחחתי עם אחת ממנהיגות החרם ,אי ענתה לי "לא אכפת לי" <br>
goldy 8 בSeptember 2009
יש לזה פיתרון אל כשל: <br>
כשההיתי ביסודי שקרן-פתולוגי בנה את מעמדו החברתי על חשבוני: הוא פשוט שיקר לכל הבנים וכל הבנים היזדרזו ליקנות מייד את הדבר הרישון שמכרו להם. ליקראת סוף היסודי הוא התנהג בצורה שהוכיחה שהוא בארון. כלומר הוא באמת נימשך אליי ופחד פחד מוות שיגלו זאת. <br><br>הפיתרון כאמור הוא לחכות שכל הזהים לו יקיפו אותו, להיסתכל לו ישר בעיניים ולישאול אותו בקול רם וברור: "מה לא בסדר איתך? למה אתה מרגיש שונה? מה אתה אוהב בנים?". <br>הוצאה זו מהארון תשתיק אותו לנצח, ואז הילד יוכל לחמוד כישורים חברתיים. <br><br>זכור תמיד: כל מארגן חרם מרוויח מעמד חברתי ע"ח המנודה! <br>
CreazyMom 8 בSeptember 2009
ראיתי את הפרומואים <br>
ואני לא באמת מתחברת. לא עברתי חרם, לא החרמתי מעולם, וגם ילדי לא היו בצד המוחרם, או החרימו אי פעם למיטב ידיעתי. לא שאני חושבת שזה לא קיים, אני גם לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה, אבל הייתי מנסה, לפחות כאמא. <br>בילדותי, נערותי (כיתה ז` או ח`) אני זוכרת שניסו לעשות חרם על ילדה בכיתה שלי, אבל היו לה חברות, ביניהם אני, אז החרם לא ממש עבד, כי הם לא באמת יכלו להחרים חמש בנות. <br>אוף, החיים קשים <br>
אמא 8 בSeptember 2009
חרם הוא נוראי התעללות <br>
נפשית ממש כך ומשאירה חותם בנפש! <br>ביתי עברה זאת בילדותה… <br>וכאבתי את סיבלה אף יותר ממנה כאמא <br>חיבת להיות מודעות של ההורים המורה והתערבות רצינית .. <br>עד לדרגת הנהלה. <br>לא לת לילדים כאלו לסבול.. <br>ילדים עם אכזר לפעמים מאד! <br><br><br><br>
אבוג 8 בSeptember 2009
אני אצפה בזה <br>
עברתי בכיתה א` חרם של כל הכיתה עליי וזה מאוד שבר אותי ולומר את האמת זה פגע מאוד בביטחון העצמי שלי (לפני כן הביטחון שלי היה בשמיים) ואני אפילו לא זוכרת מה עשיתי רע. התגברתי על זה כשמורה התערב והשלים אבל הרגשות של החוסר אונים והזכרונות של לחזור בוכה הביתה עדיין קיימים. נראה לי שזה השפיע עליי בהתקשרות שלי לאנשים חדשים הפכתי לבנאדם מופנם שלא נותן להרבה אנשים להכנס. חשוב להדגיש שמציאת חברים חדשים באמת עוזר בכיתה ב` באו תלמידים חדשים והתחברתי אליהם דבר שעזר לי מאוד. בקיצור מה שרציתי לומר זה שזה מאוד חשוב שבית ספר/מורה/מחנכת יהיה מעורב וידבר עם הילדים אני חושבת שאם הם ידעו את ההשלכות של זה או ידעו איך זה מרגיש להיות מוחרם הם יחשבו פעמיים לפני שיעשו חרם על ילד. <br>
numberjacks33 8 בSeptember 2009
ביתי בת 7 סיפרה לי שקראו לה הודית מ <br>
הודית מסריחה כל כך עצוב שביתי עוברת דור שני חרם ןשונאת ללכת לבית הספר , עצוב כואב והכל מתחיל בחינוך דווקא בארץ עם כל כך הרבה עדות ועמים לא יודעים לקבל אחרים שונים . <br>
ללא שם 8 בSeptember 2009
לבד מול כולם <br>
גם ביתי עברה יסורים של חרם בכתה ד` וה` מכיון שהמורה לא ידעה איך להתמודד עם הבעיה טיפלתי בה באופן אישי ולא הרפתי עד שעקרתי אותה מהשורש,אסור לתת לילדים להתמודד לבד מול הבעיה!!! <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
אני חושב שההורים לא ידעו איך <br>
להתמודד עם זה. היתה שם גם ילדה שהיתה שעשו עליה חרם והיה לה אח גדול שכשהיה קטן גם עליו עשו חרם והוא במקום לעזור לה הדחיק את הנושא וניסה להתרחק מזה כמה שיותר. <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
אני לשמחתי לא חוויתי את זה <br>
לא יודע איך הייתי מתמודד. <br>
goldy 8 בSeptember 2009
שאלי אותה <br>
"מה לא בסדר איתך? למה את מרגישה שונה? מה את אוהבת בנות?". <br>התוצאה תפתיע אותך. <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
לא כל מי שעושה חרם הוא הומו בארון <br>
יכולות להיות גם סיבות אחרות אתה יודע… <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
גם אני לא עברתי חרם <br>
למען האמת אני לא זוכר בכל ילדותי שנתקלתי בחרם, אז גם לי קשה להתחבר. למרות זאת התוכנית היתה מעניינת. אחד הדוקו היחידים שבהם לא התאמצתי להשאיר את העיניים פקוחות. <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
זה אכן מה שתוכנית טוענת <br>
והלוואי שהיה פתרון חד משמעי כלשהו. <br>
ביקורט 8 בSeptember 2009
אני לא בטוח <br>
כמו שפושעים עושים עבירות למרות שהם יודעים איך זה מרגיש כשגונבים ממך, כך ילדים יעשו חרם גם אם הם ידעו איך זה מרגיש. זו התחושה של "לי זה לא יקרה" ורצון לרווח חברתי על חשבון אותו ילד מוחרם שגורמים לתופעה. <br>
ע ל ו מ ה 8 בSeptember 2009
אם זה קרה גם לאח <br>
זה עוד יותר מחזק את התחושה שזה קשור להורים. לא שההורים היו אמורים להתמודד מול הילדים המחרימים – כמו שכתבתי, במקרה שלי, העבודה היתה על עצמי בלבד. חיזקתי את הילד שלי בבית, בכך שהייתי איתו, שפחות כעסתי שלא לצורך, שמילאתי אותו באנרגיות טובות של אמא. הוא כבר עשה את שאר העבודה. <br>
goldy 8 בSeptember 2009
כן: אולי הוא מרוקאי מפגר <br>
ומסיבה מפגרת כלשהי אני היחיד שלא פוצץ אותו מכות, אז הוא החליט שאני מטרה. <br>