חשוף

 

 

 

– –

 

ההתמכרות שלי לטלנובלות התחילה מתישהו באזור משחק החיים, נמשכה לתוך האלופה וכעת בזכות הVOD היא מקיימת את עצמה על חשופים (מי יכול להגיד לי מה משותף לכולן?).

אני לא מעריך את המשחק בטלנובלות. הוא אמנם לא גרוע כמו שאוהבים לצייר אותו, אבל הוא לא טוב במיוחד. גם הסיפור עצמו לא איכותי בד”כ למרות שהסיפורים הצדדיים מנסים לתאר מציאויות שונות של יחסים (אהבה עיוורת, שלישיה, הומואים וכו`), הגישה היא לרוב שטחית משהו ואין תחושה של כניסה של ממש בעובי הקורה.

 

קשה לשים את האצבע על המרכיב בטלנובלות שגורם להתמכרות. אולי זה בגלל שהסיפור שומר את עצמו לאורך כל העונה על סף פיצוץ – כל מסכת השקרים נבנית מול עיניו של הגיבור ותמיד צריך לקרות רק דבר אחד על מנת שהכל יתגלה והאהבה האמיתית תנצח. אולי זה המתח שבסופו של כל פרק – לעולם לא יסתיים פרק בטלנובלה בלי רגע מכונן שמבטיח לנו שכל הקלפים ייטרפו בפרק הבא, מה שבד”כ לא באמת קורה (זה אומר ש”נמלטים” זו טלנובלה?). אולי אלו פשוט הנשים היפות – גם מי שמשחקת אותה מכוערת כחלק מהתפקיד, תמיד מאופרת, מטופחת וחושפת יותר מטפח אחד.

 

חשופים, ההתמכרות הנוכחית, הגיעה לעונתה השניה לאחר ששברה את אחד הכללים בסוף העונה שעברה – היא לא פתרה את המשבר. גלי ארזי, מגישת החדשות, לא סגרה חשבון  עם אלו שהעיפו אותה מהמהדורה, גרמו לה להפיל את התינוק שלה וכמעט הרגו אותה. במקום זה היא ברחה להודו ואנחנו נשארנו עם תאוותנו בידינו. בעונה השניה הסיפור מתחיל מעט אחרי שהעונה הראשונה הסתיימה ומתברר שכל הדמויות עברו מהפכים די דרמטיים באישיות שלהם.

 

התחושה היא שיותר מדי סדרות (וכעת גם טלנובלות) לוקחות דוגמה מ”אבודים” ומסרבות לסיים את הסיפור בסופה של עונה. את אבודים הפסקתי לראות, ואם חשופים תבצע את אותו תרגיל גם בעונה זו, כנראה שאני אגמל מההתמכרות שלי.

 

מילה אחת טובה – מאחר וחשופים מתעסקת באולפן חדשות, היוצרים מוצאים לנכון להכניס בקטנה לכל מוסד התקשורת החדשותית על דרך קבלת ההחלטות ועל בצורה שבה המערכת מתנהלת. שאפו.