פרסומות

מסע אל העבר (רב קו)

 

גם אם נניח שההצבה של יבין כפרזנטור הונחתה מלמעלה ולא ניתן היה להשתמש במישהו אחר, אז למה להתעקש ולהציג אותו בשחור לבן. בסדר, אז חיים יבין היה בטלוויזיה מאז תקופת ה”שחור לבן” וזו מעין קריצה לתקופה הזאת, אבל אני לא רואה איך זה תורם למוצר. הפרסומת עצמה נבנתה כאילו היא נועדה לחזק את המותג “חיים יבין” ולא את המותג “רב קו”.

 

רב קו נפלו באחת השגיאות הגדולות שאפשר לעשות – הם התאימו את המותג לפרזנטור ולא להפך. עם כל הכבוד לחיים יבין, במקרה הזה הוא לא האיש המתאים למשימה.

 

יש מן קטע כזה לחברות גדולות שרוצות שהצרכנים שלהן יתחברו אליהן ברמה הרגשית. הן לוקחות משפט שהרבה אנשים משתמשים בו ומנסות לנכס אותו לעצמן. התוצאה היא בד”כ סרט מלוקק שהקשר בינו ובין המוצר מאולץ לחלוטין.

 

“יהיה בסדר” של בנק לאומי לא שונה מכל הפרסומות שתיארתי לעיל. המשפט המשומש “יהיה בסדר”, הנסיון להציג את הפרסומת כאילו באמת קיבלו את הפידבקים המוצגים בה מאנשים ברחוב, המצולמים והמיקומים שמנסים לדמות סיטואציות שכולנו מכירים ושמעוררות בנו רגש חם, והסיום הבלתי נמנע של הבחור והבחורה המאוהבים… נמאס!

 

על הפרסומת הזאת יש לי רק סופרלטיבים. אני תוהה מי הגאון שכתב את הראפ הזה שמכיל בתוכו את השירים שכולנו מכירים ואוהבים בין  אם ברמיזות ובין אם בשמם. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר במשך כמה ימים בלי הפסקה ולא הייתי היחיד.

 

אני חושב שמה שהכי יפה בפרסומת הוא שלמרות שמדובר בשירים שכולנו מכירים וזו פרסומת שפונה לרגש והיא תואמת בצורה כמעט מושלמת את הפרסומות הזוועתיות מהסעיף הקודם, במקרה הזה הקשר של הפרסומת למוצר מושלם ואין כאן שום אילוץ. לסלקום אני אומר – יישר כוח, רוצים עוד כאלה.