ללכת עד ה(שבוע) סוף
*** זהירות: ספוילר לסרט “קליק” בפסקה הראשונה ***
יש סרטים שכשרואים אותם עד תומם מרגישים שמשהו התפספס לקראת הסוף. מרגישים שהתסריטאי רצה שיהיה לסרט סוף אחר, אבל נכנע לתכתיבים שהונחתו מלמעלה. בסרט “קליק” עם אדם סנדלר קיימת סצינה מדהימה שבה הגיבור עומד למות ובשארית נשימתו הוא מנסה להבהיר לבנו שהמשפחה חשובה יותר מהעסק. סצינה דרמטית מהמעלה הראשונה וסיום מעולה לסרט לא רע בכלל. אבל אז, רגע אחרי שאתה בטוח שצפית ביצירת מופת קולנועית מגיע השלב שבו הזמן חוזר לאחור והגיבור מקבל הזדמנות שניה. זהו כוחו של ה-happy end ההוליוודי – להרוס כל חלקה טובה מתוך הרגשה מוטעית שבסרטים הכל חייב להיות מושלם.
כתבתי לא מזמן על כך ששבוע סוף השתפרה מאוד ברמת הסאטירה שלה ואני עומד מאחורי דברי. בשבת האחרונה, תחת אצטלת הבדיחמין על האח הגדול, יצרו שבוע סוף סאטירה נוקבת ופוגעת על ההתאהבות של עם ישראל ביוסי בובליל ועל השנאה הרוחשת בין ה”בובלילים” ל “פרידמנים”. באותה סאטירה שמתרחשת 20 שנה אחרי מאורעות האח הגדול, יוסי בובליל הוא ראש הממשלה והפרידמנים הם מחתרת נרדפת. ההמנון שונה לשירו של ליאור פרחי “תיזהר ממנה”, קיימים אזורים “ללא ללא עישון”, וביתו של הדורבן היא ראש המשטרה החשאית (באמת, נשבע בחיי הרב שלה ישעיהו פינטו).
זה האדם שאתם בוחרים בו, צעקו אנשי שבוע סוף אל מול העם. תראו באיזה “בובליל” אתם מצדדים, הם זעקו. אבל רגע לפני סופה של הסאטירה ה”קצת ארוכה אבל עם מסר איכותי”, נסוגו אנשי שבוע סוף והפכו את כל הנושא למעין חלום של בובליל שעדיין נמצא בבית האח הגדול. במחי סצינה אחת הפכו שבוע סוף את כל המערכון מאמירה נוקבת לחלום הזוי שלא ראוי להתייחסות רצינית. בארץ נהדרת זה לא היה קורה.
