חוקרים וצוחקים

החוקר אשכנזי
סיינפלד הפתיע את כולם כאשר הפרק שצולם כולו בלוקיישן אחד (חניון) הצליח מעל למשוער. עכשיו דמיינו לכם סידרה שמתרחשת כולה (לפחות בשני הפרקים הראשונים שלה) בשלושה לוקיישנים שנמצאים כמה מטרים אחד מהשני. במרכז הסדרה “האמת העירומה” עומדת בחורה שנעלמה. כל הסידרה מתרחשת בפועל בתחנת המשטרה ובעיקר בחדר החקירות ובחדר המשקיף עליו.

ציפיתי מסדרה דרמתית שכזו שתתנהל באיטיות ושתכלול שתיקות ורגעים מתים למכביר – משהו סטייל “בטיפול” עם טוויסט משטרתי. אך הופתעתי לגלות שהסדרה מתקדמת במהירות סבירה (אפילו מעט מהירה מדי) עם מספיק נתונים מעניינים שנחשפים בכל פרק. כבר בשני הפרקים הראשונים אנחנו נחשפים למספר פרטי עלילה שייקח זמן לסגור אותם ונראה שעוד רב הנסתר על הגלוי.

עם זאת הצורך של היוצרים ליצור גם סיפור רקע לחוקר הראשי ולבעיות הקיימות אצלו בבית נראה מעט מיותר. סיפור העלילה המשני הזה, לפחות כרגע, מושך הרבה פחות ויוצר רגעים שבהם מצפים להמשך העלילה המרכזית מבלי להתעניין במיוחד במה שקורה על המסך. אם הולכים על סדרת מתח/חקירות, כדאי לשמור אותה ככזאת כי הבעיות המשפחתיות שאינן נוגעות ישירות לעלילה פשוט מסיחות את הדעת.
(ערוץ 10, יום ד` 21:00)

בעיה מצחיקה
יש בעיה במעבר של הסטנד-אפ קומדי לפורמט טלוויזיוני. חלק מהקסם של מופע סטנד-אפ הוא האווירה השוררת במקום והאנשים הצוחקים מסביב. אוויר שכזו מדרבנת אותך לצחוק גם לשמע הדברים הכי טפשיים שבמצב רגיל היית מסתכל על האומר אותם בעין עקומה. כאשר המופע עובר לפורמט הטלוויזיוני האווירה נעלמת ואנחנו נותרים עם בדיחות קרש שיכולות להצחיק, אולי, ילדים בני 7.

רועי לוי טוען שהוא הולך לפתור לנו בעיות. הוא יוצר קטעי סטנד-אפ על בסיס דברים שמפריעים לאנשים בחיים והוא בעצם משתמש בבעיות הנשלחות אליו כבסיס להצחיק את הצופה ובפועל לא פותר אף בעיה באמת. הבעיה היא שכמו בהרבה תוכניות אחרות שניסו, הסטנד-אפ פשוט לא עובר את המסך ואנחנו נשארים עם טעם רע ועוד ביום שישי רגע אחרי הפריים טיים.

בניגוד לשלום אסייג שיצר מיני-ריגוש ע”י נתינת במה ל”טאלנטים” שמעולם לא ערכו מופע סטנד-אפ בחייהם, רועי לוי מתבסס בעיקר על עצמו וגם אם זה היה מצחיק בפעם הראשונה או השניה, בפעם השלישית זה כבר מעורר תחושה של “שמענו את זה כבר”.
(עררוץ 2, יום ו, אחרי “שבוע סוף”)