ארץ קטנה עם שפם

יש משהו שמציק לי בהגדרה של ארץ נהדרת כתוכנית סאטירה. לטעמי תוכנית סאטירה אמורה לקחת מצב קיים ולהקצין אותו על המסך על מנת לעורר את דעת הקהל בנושא. אז נכון, בתוכנית הם מתעסקים גם בנושאים פוליטיים שדורשים שינוי, אבל איפה הסאטירה בלחקות את גיא זוהר? איפה הסאטירה בלרדת על הבכי של חני נחמיאס? האם הם באמת מאמינים שבחיקויים האלה הם יוצרים דעת קהל שאולי תוביל לשינוי?

ארץ נהדרת התחילה את דרכה כסאטירה בידורית קלילה, אך לאחרונה יש תחושה שהסאטירה נדחקת יותר ויותר הצידה והתכנים הבידוריים תופסים יותר ויותר מקום.

 

בכל שנה אני מוצא את עצמי מתאכזב מהתוכנית. מתאכזב מכך שהמערכונים שלה ארוכים מדי ונמשכים הרבה מעבר לפואנטה, מתאכזב מכך שהבדיחות פשוט לא ברמה של העונה שעברה (וזה לא נכון, זו רק תחושה לא ברורה) ומתאכזב מכך שאני פשוט מצפה ליותר מדי מחבורת הכשרונות הזאת (במיוחד בחיזוקו של מאור כהן). למרות האמור לעיל, יום לאחר התוכנית מצאתי את כל החברה מהעבודה מחקים את גיא זוהר ומתנהגים כמזליקו.

אז אולי ארץ נהדרת היא לא בדיוק הטעם שלי, אבל היא מדורת השבט של ההמונים ומי שלא צופה בתוכנית מתקשה להשתתף בשיחות הקטנות ביום שלמחרת. עובדה היא שהעם שלנו מגבש דעה על המנהיגים שלו, יותר ע”פ ארץ נהדרת מאשר ע”פ מה שמציגים בשידורי החדשות. אז אולי היא לא באמת תוכנית סאטירה, אבל לפחות אנשים צופים במעט שכן.

 

רגע לפני סיום, תחזית קטנה. במהלך העונה, על מנת לשפר את הרייטינג, תופיע דמות חדשה שתייצג מיעוט כלשהו בעל מבטא (לא רוסי ולא רומני… את אלו כבר היה לנו). הדמות הזאת תהפוך לקאלט הבא.

ולא נסיים בלי רגע קטן של נחת: מבולבלים? גם אנחנו.

 

מדי פעם אני נשאר עד מאוחר בלילה למרות שאין לי משהו טוב לעשות. בזמנים כאלה אני מדליק את הטלוויזיה ונהנה (ברוב המקרים) משידורים של הופעות הכוללות מוזיקה אלטרנטיבית, משידורים חוזרים של תוכניות בוקר ומסתם תוכניות שצריך לדחוף ללוח השידורים כדי להשביע את רצונה של הרשות השניה.

אבל לפעמים, דווקא בשעות האלה, אפשר למצוא תוכניות איכותיות.

 

“ישר ללב” היא תוכנית כזאת. בכל תוכנית 3 אנשים מגיעים לאולפן ומספרים על מקרה מסוים שקרה להם בחיים. לכל שלושת הסיפורים יש מכנה משותף כלשהו אבל כל אחד מהם הוא סיפור ייחודי ומעניין. את הסיפורים האלה לא רואים בד”כ בטלוויזיה.

עוד משהו שמייחד את התוכנית הזאת הוא שהסיפורים מוצגים ללא עזרים ויזואליים. בלי צילומי חוץ, בלי שחזורים של הסיפור מול המצלמות ובלי שום דבר שמאפיין את העריכה הסטנדרטית של סיפורים אישיים. כל מה שרואים שם זה את האדם שמספר את הסיפור ותו לא.

 

יש משהו מרתק בלראות על המסך הקטן סיפורים שאינם “סיפורי פריים-טיים” ושמוגשים לנו בצורה כל כך בלתי אמצעית. לראות את המספרים נחשפים בצורה כמעט מלאה מולנו – הצופים. אין כאן מראיין שיקטע את הסיפור ויזכיר לנו שמדובר בתוכנית טלוויזיה, כל מה שיש זה סיפור מעניין, עריכה מינימלית ותחושה של טשטוש גבולות – כאילו אין מסך שמפריד בינינו לבין המספר.

אם אתם נשארים ערים עד מאוחר בימי שישי, אני ממליץ בכל לב על התוכנית הזו.