שלום אנד גוד ביי

אלי יצפאן היווה בעבר דמות מרעננת בנוף הטלוויזיוני החד-גוני. בטלוויזיה שהורכבה מאנשים אמיתיים, הרשה לעצמו יצפאן להפוך לקריקטורה. כמו כל דמות מצויירת נהג יצפאן לעוות את קולו, להפוך מצבים פשוטים למגוכחים ולהיות בכל פעם מישהו אחר. בעונות הראשונות של פספוסים, הערצנו אותו. פירגנו לו כאשר הוא החל להנחות את תוכנית הערב ואפילו צחקנו מהבדיחות גסות הרוח ומהדמויות המוקצנות שגילם, אבל לכל דבר טוב יש סוף.

 

לקראת העונות האחרונות, כאשר כבר היה ברור שהוא לא מתכוון לחדש לנו, כאשר נוכחנו לדעת שלדמויות החדשות שלו יש מאפיינים דומים לישנות וכאשר הוא החל להביך יותר מאשר להצחיק, הגבנו כמו שקהל צריך להגיב והדרנו את שלטוטינו מערוץ 3 בשעות הערב. לבסוף גם הערוץ הבין את העניין ולנעליו של הקריקטורה המהלכת נכנסו שלישייה.

 

יצפאן לקח את החופש הדרוש לו כדי להמציא את עצמו מחדש וחזר בפריים טיים, בתוכנית נוצצת וללא שום שינוי מהותי. אמנם הוא כבר לא מחקה פוליטיקאים אך הדמויות שהוא כן מחקה כוללות את אותן העוויות יצפאניות שכבר למדנו לחייך במבוכה למראן.

 

כאשר הוא אינו מחקה דמויות מוכרות או מקדם הופעות של סלבס, יצפאן משמש כדוגמה רעה לכל הנוסעים לחו”ל, שכן מה יכול להיות מצחיק יותר מאשר לצלם ישראלי צוחק על זרים שאינם מכירים את השפה? מכירים את הסיפור על הישראלי שלימד צרפתיה איך סופרים בעברית (אה-ני-מו-צה-צת-וה-גם-בו-לע-עת)? יצפאן לא שונה ממנו בשום צורה.

 

נקודת האור היחידה בתוכנית מגיעה בדמות פינת הפסיכולוגית של יצפאן. המשחק של יצפאן מול הילדים האלה משובב נפש. לרגע אחד אנחנו רואים יצפאן רציני שמתנהג כמו בן אדם. במקרה הזה הוא נותן לאחרים לגנוב את ההצגה.

הייתי שמח לראות את יצפאן בתוכנית ראיונות רצינית. כזו שתחייב אותו לצאת מאור הזרקורים ולתת למרואיין את הכבוד ואת דקות השידור היקרות. תוכנית כזאת שבה המוח הפורה שלו לא ינסה להמציא בדיחה פלצנית אחת אחרי השניה.

 

לסיכום: התוכנית מביכה ולא מחדשת. ליצפאן יש עדיין פוטנציאל.