על הדבש ועל העוקץ
אחד הדברים שהכי מפחידים יוצרים של תוכניות טלוויזיה ויוצרים בכלל, הוא הסיכוי שהצופים/קוראים לא יבינו אותם. הם כל כך חוששים מכך שהם נוטים להסביר דברים גם אם הם לא דורשים הסבר. הפרק האחרון של “הכל דבש” גרם לי להעריך מחדש את היוצרת, יעל פוליאקוב. היא סומכת על הצופים שלה שיהיו אינטליגנטים מספיק בשביל להבין גם את מה שלא דוחפים להם מול העיניים.
בפרק האחרון יאלצ`י (אני חולה על הכינוי הזה), שנכנסה להריון, חטפה פחד זקנה. פתאום היא גילתה שימי הזוהר וכיף הנעורים נשארים מאחוריה והיא צריכה להתעסק בנושאים בוגרים יותר. אז מה עושה הבחורה החביבה? מוצאת לה רוקיסט צעיר ומכייפת איתו תוך שהיא מזניחה את בעלה ועוד ביום הולדתו. היא מרגישה עייפה כאשר היא צריכה לבלות רק איתו, וכאשר הרוקיסט מגיע כמה דק` אח”כ כל המרץ שלה חוזר. מעבר לכך, היא מעשנת ופוגעת בעצמה למרות שהיא נושאת תינוק ונראה שהיא מנסה למצוא איזו שהיא דרך לברוח מהאחריות שנפלה עליה.
יעל, שהיא תסריטאית מעולה, הצליחה לגרום לי להבין את התהליך שעובר על הדמות הראשית (גם יעל פוליאקוב) באמצעות הפעולות שלה בלבד, בלי להכביר במילים. תסריטאים אחרים היו בוודאי משתמשים באחת הדמויות שתבאר לדמות אחרת את התהליכים הנ”ל, אבל לא יעל. היא מאמינה שאנחנו יכולים לקרוא את הסאב-טקסט ולכן משאירה אותנו להבין את הכל בעצמנו.
גם הסיום של הפרק היה גאוני. אני ציפיתי לשיחה מרגשת שתשבור את הקרח שנוצר בין יעל לבעלה, או לחילופין תגרום לקרע גדול יותר שיטופל הפרק הבא. יאלצ`י, לעומת זאת, בחרה לפתור את הכל בשתיקה וחיבוק. בפרק הזה ולאורך כל העונה יעל בוחרת בפתרונות שבשתיקה. במצבים שבהם ברור ששני הצדדים מעוניינים להגיע לפתרון, אין צורך בדין ודברים. השתיקה אומרת הרבה יותר.
קיימת כמובן האפשרות שהבנתי את הכל לא נכון. שיעל התכוונה למשהו אחד ואני ראיתי משהו אחר. זה הסיכון שיוצרים צריכים לקחת ולדעתי כל יוצר שלוקח סיכון שכזה מעלה את האמנות שלו דרגה אחת למעלה. הכל דבש כבר מזמן נכנסה אצלי לרשימת ה-must see והפרק האחרון העלה אותה לטופ.
ע ל ו מ ה 21 בJuly 2007
הכל דבש מעוררת בי בחילה, פיזית
לא כי היא גרועה. נהפוך הוא.<br>ה-fast forward של דחיסות האירועים. הבוֹטוּת הכל-כך חזקה של כל הדמויות, של כל האירועים (קללות, השפלות, זלזול, חובות, בזבזנות, חוסר הקשבה, גניבה, סמים, עריקות, אוי אלוהים איזו רשימה, והכל ב-40 דקות).<br>יעל שבסידרה היא כל-כך חסרת רגישות. מה שמעלה מיד את השאלה אם אפשרי שזה יהיה סיפור אוטוביוגרפי. אם אפשר שכותבת כל-כך מוכשרת תהיה כל-כך חסרת רגישות. מה שגורם לי להבין שהיא לא חסרת רגישות, רק מכוסה בשכבה עבה של הגנה, כנגד חוסר הרגישות המשפחתי.<br>בעצם, יש לי תחושה, שהסדרה הזו היא הנקמה המתוקה של יעל באמא שלה. בכל אופן, מי שיוצאת פה הכי גרוע היא האמא שלה. והמשפחה שגידלה לה. איזה זלזול וחוסר כבוד מופגן בין בני המשפחה. איזו אטימות מפגינה האמא הזו ("אה, את שוב מזדיינת?"). איך בסוף הם גם לוקחים את הצד של ליאור ושוב משאירים את הילדה שלהם לבדה בזירה.<br>אפילו לכתוב על זה מעורר בי עצב, וכעס, וחוסר אונים. ולכן, בחילה.
ע ל ו מ ה 21 בJuly 2007
הרגע של בשורת ההריון באמת היה יפה
באמת היה ברור שפתאום הופיעו חיוכים, ממש באותו מקום שקודם היה כעס. וחיוכים שמחקו את הכעס.<br><br>אבל אני לא מקבלת את הגישה שהכל בא מאהבה. או יותר נכון, זה לא משנה לדעתי, כי היחס הזה דופק אותם, וזה ברור. בסופו של דבר גרו שם עד שתי דקות לפני החתונה שלושה רווקים מתבגרים (טוב, אחד רק התגייס, אבל עדיין) שלא מוצאים את עצמם, וזה בעיקר כי הם לא מעריכים את עצמם. כשאחד מהם מתבודד ואחת מזדיינת כל הזמן, ובסוף מתחתנת הרבה יותר מדי מהר. וכמה שאולי יש שם "אהבה", אין שום ספק שאין שם הערכה – פולי אולי מעריך את יאלצ`י, אבל האמא לא מעריכה אותה, והיא ללא ספק לא מעריכה את האח שלה, ואף אחד מהם לא ממש מעריך את עצמו. אין תוצר יותר חשוב שמשפחה יכולה וצריכה לייצר מההערכה העצמית של חבריה. ומשפחה שכל-כך כושלת בזה, היא משפחה כושלת, גם אם הכל "בא מאהבה".<br>אין ספק שלסופר נני היתה שם הרבה עבודה, לו היתה מגיעה בזמן…
ע ל ו מ ה 21 בJuly 2007
ואגב… העריכה לא היתה מוצלחת כך-כך
היה מגוחך לראות שאת הקטעים בהם ליאור שהתעורר בבעתה מול המראה צילמו בנפרד מהקטעים בהם יעל וג`ימי עומדים וצוחקים עם המראה.<br>המצלמה כאילו עברה מצד אחד של החדר לצד השני – פעם ראינו את ליאור צועק "הגזמתם" ופעם ראינו אותם עונים "סתם צחקנו", אבל בכל המקרים ראינו את המראה. פעם אצל ג`ימי ביד, ופעם על הקיר מאחורי ליאור. חבל.
ביקורט 21 בJuly 2007
אני דווקא רואה שם משהו קצת אחר…
אני באמת רואה שכבה עבה של בוז וחוסר רגישות שדווקא מחפים על אהבה אמיתית ששוררת בין בני המשפחה.<br>הפרק הראשון הסתיים בירידות על "יאלצ`י יא מגעולה" שנאמרו בחיוכים והיה ברור שזו מעין דרך של האחים שלה לידע אותה שהם אוהבים אותה.<br>האמא מאוד בוטה ומאוד קשה אבל איכשהו יש תחושה שהכל בא מאהבה. ויש שם רגע אחד שהמסכות יורדות, רגע אחד שבו זה הדבר הכי ברור בעולם. כאשר יעל מספרת על כך שהיא בהריון פתאום כולם מחייכים ואמא שלה ואבא שלה מחזיקים ידיים. מעין רגע קטן של גן עדן בכל הטירוף של החיים.<br><br>הפתרון שבשתיקה בא לבטא דבר אחד שלטעמי הוא המסר הכי חשוב של הסדרה. כשאתה יודע שאוהבים אותך באמת, אתה גם יודע שיסלחו לך בלי מילים. מספיק חיבוק אחד והידיעה שהאדם שאוהב אותך מאמין בך ויודע שאתה מבקש סליחה בלי קול.
ביקורט 21 בJuly 2007
לא שמתי לב לזה…
טוב, הגיע הזמן לחפש את הפרק להורדה 🙂