אחרי הכל, זה לא זה

מה עושה תוכנית לייט-נייט לתוכנית ששווה לראות? כל מה שאין ב”אחרי הכל עם טל ברמן”.

 

כאשר אני מסתכל על תוכנית בשעות שלפני השינה, הדבר האחרון שאני רוצה לראות הוא דיונים בנושאי אקטואליה. טל ברמן ניסה ליצור תוכנית קלילה בנושאים שכבר נידונו מוקדם יותר במהלך היום, אך הוא כשל במספר פרטים בסיסיים:
1. הבדיחות שהיו שם היו בדיחות שכבר שמענו אלפי פעמים (חלקן כחצי שעה לפני כן במשחק מכור).
2. במקום להביא אורחים שיודעים לזרום, הוא הביא אורח שניסה להיות שנון אך האמירות שלו עברו מעל לראשי כולנו (גם של טל עצמו). כמו כן הוא טירפד באופן חוזר ונשנה  את הפאנצ`ים של טל ורמי (“הסיסמאות שהבאתם לא היו עוברות קורס של מבוא לקופירייטינג”).
3. לא היה בתוכנית אייטם של לייט-נייט. באותה מידה ניתן היה לשים את התוכנית בשעות אחר הצהריים, או מוקדם בבוקר והיא היתה משיגה את אותו אפקט.

 

התוכנית התקדמה לה באיטיות שמאוד לא אופיינית לברמן, וכללה מעט מידי נושאים. עקב כך, כל נושא נמרח על כ 10 דק` ובתוכנית שכל אורכה הוא חצי שעה זה קצת יותר מדי. התוכנית לא זרמה ונראה היה שטל ורמי עצמם הרגישו שהבדיחות שלהם לא כל כך קולעות.

 

נקודת אור שמצאתי בתוכנית היתה הכתבה של “דודו מהטלוויזיה”. זו היתה פרודיה נחמדה וקולעת על החד צדדיות של התקשורת בארץ.
גם הכתבה של אבי נוסבאום על עולם הדוגמנים היתה מעולה, עם זאת  היא היתה דומה יותר לכתבת חדשות מאשר לכתבה של תוכנית לייט נייט.

 

טל ברמן טען בתוכניתו של יאיר לפיד, שהתוכנית לא אמורה לייצר צחוקים רמים אלא רק להעלות חיוך, מעין תוכנית שנחמד לראות לפני השינה. חיוך לא יצא לי ממנה והדבר היחיד שגרם לי להשאר ער אחרי 10 הדק` הראשונות היתה העובדה שהתוכנית הבאה היתה “מי רוצה להיות יהודי” עם גיל קופטש (שזה, אגב, לייט-נייט משובח).

 

לסיכום, למרות חיבתי העזה לטל ברמן עוד מימי פרפר לילה, אני נאלץ לתת לתוכנית רק 5 בסולם הביקור”ט.