סדרות והמשכיהן

זה קרה לי ביום שבו ראיתי לראשונה את פרנק פרקר חוזר לאחור עם הספירה החוצנית. זה קרה לי כשמאטרים קוטון תקע לראשונה בקרן ואלר. זה קרה לי כשרננה גילתה על ההתערבות של כפיר עם דנה והתחרפנה. זה קרה לי כשהארי פוטר תפס לראשונה את הסניץ`. זה קרה לי כשצ`ארמנדר התפתח לצ`אריזרד. זה קרה לי כשאנדר כיסח לבאגים את הצורה. זה קרה לי גם כשגדילן קוץ רגל השתמש במקל ההופאק שלו, כשפרודו ענד בפעם הראשונה את הטבעת, כשטרו דיוויס קיבלה את בקשת העזרה הראשונה שלה, כשהסטארגייט הראשון נפתח, כשQ הופיע בפעם הראשונה על המסך, כשג`ורג` נתנה לטימי בפעם הראשונה ארטיק, כשהרקולס כיסח לארס את הצורה, כשאסלן קם לתחיה על שולחן האבן. זה קרה לי בהמון מקרים שונים והמון צורות שונות. ההתמכרות לסדרות רודפת אותי מאז שלמדתי לקרוא ומאז שהתחלתי לראות טלוויזיה.

 

 

ניסיתי לחשוב מה יש בסדרות האלו שמושך אותי לראות/לקרוא אותן? למה דווקא הסדרות האלו ולא אחרות? הגעתי ל 3 סממנים עיקריים של סידרה טובה שגורמת לי לרצות להמשיך ולצפות/ולקרוא בה.

 

בכל הסדרות הטובות שראיתי כל פרק היה סיפור בפני עצמו ונגמר באותו פרק, אבל מעבר לפרקים הקצרים, התרחש ברקע גם סיפור עלילה מתמשך.
באנדרומדה בעונה החמישית, הסיפור היה הנסיונות שלהם לצאת מאזור החלל הסגור אליו נקלעו. במכושפות היתה זו המלחמה עם המקור באנטרפרייז זו היתה המלחמה בזינדי ויש עוד.

רוב הפרקים הם פרקים רגילים וקצרים כאשר לאורך כל העונה משובצים מספר מועט של פרקים המקדמים את סיפור העלילה הכללי. בצורה כזו, על אף שרוב הפרקים הם סיפור בפני עצמו, איננו יכולים להפסיק לראות/לקרוא את הסדרה כי אנחנו חייבים לדעת מה קרה עם הסיפור הגדול.

 

סיפור העלילה המתמשך מהווה מעין מסגרת מתחמת של כל הסידרה. בהארי פוטר מדובר במלחמה עם זה שאין לאמר את שמו. בכל ספר הארי מתמודד עם הרגשות/תלמידים/מורים וכו`, וכל ספר מסתיים בחזרתו הביתה לאחר שזכה בנצחון כלשהו. עם זאת תמיד יש ברקע את המלחמה עם זה שאין לאמר את שמו ואת עלייתו המחודשת.

בעצם יצירת סיפור עלילה מתמשך יכולים הסופרים/תסריטאים להביא את הסידרה לשיא לקראת סיום העונה באמצעות סיום קו העלילה הראשי.

 

סדרות רבות נפלו בגלל שהדמויות שלהן לא השתנו במהלך העונות. אם הייתם מסתכלים על פרקים מתחילת העונה הראשונה ופרקים מסיום העונה השלישית, הייתם רואים את אותו הגיבור.  במקרים כאלה כבר קשה לתסריטאים להעמיד את הגיבור בפני מצבים שלא עמד בהם, וגם כאשר הם מצליחים הוא מטפל בהם באותו אופן שבו טיפל בעשרות מצבים בעבר.

 

בעיה נפוצה של תסריטאים, כאשר נגמרים להם הרעיונות איך לאתגר את הגיבור שהתפתח לרמה גבוהה, היא שהם נוטים להחזיר אותו למצב התחלתי. אם זה להעביר אותו לאזור חדש שבו שוב כולם חזקים יותר, אם זה לקחת ממנו את כל הכוחות שאסף בגלל טעות שעשה. בכל מקרה מה שהם אומרים לנו זה, תראו עכשיו איך הוא מתמודד עם איבוד כל מה שאסף ב 5 עונות. במקרים רבים הסידרה הופכת למשעממת מאחר ואת ההתמודדות של אותו גיבור עם חוסר כוחות כבר ראינו וקשה מאוד לחדש עלילות במקרים כאלה.

 

נטייה נוספת של תסריטאים שנגמרו להם הרעיונות היא לשבור חוקים שהם קבעו בתחילת הסידרה. אם בתחילת הסידרה הם קבעו שאף שד לא יכול להשתמש בכוח של מכשף, לקראת העונה השלישית כאשר הם כבר מיצו את רוב הרעיונות שלהם יימצא פתאום גזע מיוחד וחזק של שדים שתקפו בעבר מכשפה ומצצו ממנה את לשם החיים ובצורה כזו יש בדמם גם דם מכשפים ולכן יש ביכולתם להשתמש בכשף. אם בתחילת הסידרה קבעו שלא ניתן ליסוע בזמן אל העתיד, הרי שבאחד הפרקים עקב פגיעה של ברק במכונת המסע בזמן זה בדיוק מה שיקרה.

 

על אף כל כשרונם של התסריטאים השונים, ליצור רעיונות לכמות רבה של עונות זו עבודה קשה ועל כן, הם נוטים לעוות את ההמחשבה ולחשוב כיצד ניתן לעקוף את העולם שהם עצמם יצרו. כאשר הסדרה מגיע לפרקים כגון אלו, היא בד”כ נוטה לקרוס לתוך עצמה ולאבד רייטינג מאחר והצופים מבינים שכבר אין לאן להתפתח.

 

 

אני מכור לסדרות, ואני לא מכחיש את זה. כשאני קורא ספר טוב אני תמיד מקווה שיהיה לו המשך. כשאני רואה סרט טוב אני תמיד מחכה למספר 2 (ומתאכזב בד”כ). וכשאני רואה תוכנית טובה אני תמיד ממתין לפרק הבא.

הייתי ממשיך לכתוב את הרשומה הזאת אבל בדיוק מתחיל פרק של מכושפות.